תוספות יום טוב על משנה טהרות

פרק א

משנה א

שלשה עשר דבר מנוין הן אחת לאחת בפי' הר"ב במשנה דלקמן. ומנינא למעוטי ראשי אגפים וראש הזנב. והיינו לר"מ. דאילו לרבי יוסי הא איתנהו ט"ו. ולרבי יהודה ליתנהו אלא י"ב:

צריכה מחשבה. פי' הר"ב שיחשב עליה לאכילת אדם שכל האוכלים כו' והיינו לטמא טומאת אוכלים אבל לטמא בבית הבליעה א"צ מחשבה. שלא מצינו שום טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר. ולפיכך דין הוא שלא תהא צריכה מחשבה. אבל טומאה קלה והיא טומאת אוכלים ומשקין אע"פ שזו אינה צריכה הכשר הרי כל אוכלין צריכין הכשר וצריכין מחשבה. הלכך אף זו לטמא טומאה קלה אע"פ שא"צ הכשר. צריכה מחשבה. גמרא פ"ו דנדה דף נ"א * [ופי' מחשבה עיין מ"ש ספכ"ה דכלים ד"ה ומחשבה]:

הכשר. היינו דבר המכשירו לטומאה. כגון שרץ ומים. כדפי' הר"ב:

ומטמאה טומאת אוכלים בכביצה. וצריך לי עיון דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול את הגויה. כדלקמן משנה ג'. ובפ"ד דמעילה משנה ה' תנן כל האוכלים מלטרפין לפסול את הגויה:

בכביצה. כתב הר"ב דכביצה ממנה אם נגעה באוכלין טהורים נטמאו. *(וכן להצטרף לפחות מכביצה אוכלים לקבל טומאה דצריך שתהא כביצה לפי שטתו בכמה מקומות. והזכרתיה בסוף משנה א' דפ"ק דתרומות) והר"ש כתב לתרוייהו. ומאי דקשיא מרפ"ב דלקמן. אפרש שם בס"ד:

בכביצה. עיין בפי' הר"ב במשנה ה' פ"ד דמעילה ומ"ש שם:

וכזית בבית הבליעה. כתב הר"ב דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכו' בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר. כדדרשי' בת"כ דיצאת נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה. ובנבלת עוף טמא אמעיט. כדפי' הר"ב במשנה דלקמן:

בבית הבליעה. פי' הר"ב כשמגיע בבית הבליעה. ולא בעודו בפה מדכתיב והנפש אשר תאכל והל"ל והאיש אלא לומר שבבית הנפש מטמא. והוא בבית הבליעה. וכשירדה מבית הבליעה. לתוך המעים. ג"כ אינה מטמאה. בת"כ ילפינן לה הכי. אבל במשנה ט' פרק בתרא דזבים דייק הר"ב מיאכל. אכילה בבית הבליעה משמע. ועוד אפרש בסוף מקואות בס"ד *[ומ"ש הר"ב ויטמאו בגדיו עיין בפירושו למשנה ב' פ"ק דכלים]: