תוספות יום טוב על משנה מועד קטן

פרק א

משנה א

בית השלחין. פירש [הר"ב] ארץ עיפה כו' תרגום עיף משלהי. גמ'. וה"א מתחלף בחי"ת. רש"י. ששניהם ממוצא הגרון. ועיין מ"ש במשנה ז' פ"ד דבב"ב. וכתבו התוס' ועיף ויגע צמא למים כדכתיב*) ונפש עיפה למים ע"כ. ולא מצאתי מקרא זה בכל הכ"ד ספרים ונ"ל שהוא ט"ס וצ"ל כדכתיב מים קרים על נפש עיפה. (משלי כ"ה):

במועד. המשנה תקרא חולו של מועד הימים שבין כל מועד ומועד. הרמב"ם [*ולפי שאין במשנה לשון חש"מ אלא מועד. נ"ל שיש לתקן ללשון הרמב"ם ושכצ"ל המשנה תקרא מועד מה שאנו קורין חש"מ והם הימים וכו'] ומ"ש הר"ב דדבר האבוד מותר במועד במסכת חגיגה [דף י"ח] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורים בעשיית מלאכה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה. אף ששה עצורין בכל מלאכה ת"ל השביעי שביעי אסור בכל מלאכה ואין ששה אסורים בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה בחש"מ ואיזה מותרת. רש"י. ורי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור פה אחד [הסכימו] דאינה אלא אסמכתא. ואין לאיסור מלאכה בחש"מ עיקר מן התורה. והב"י כתב שנ"ל מזאת הברייתא שיש לאיסור מלאכה בחולו של מועד עיקר מן התורה והכתוב מסרה לחכמים לאסור ולהתיר כפי שיהא נראה להם. וכמ"ש בשם הר"ן לענין אסורי יה"כ בר מאכילה ושתיה ברפ"ח דיומא. ולדבריו צריך לומר דתרתי שמעינן מהך קרא דהא דרשינן נמי מיניה דאכילת מצה חוץ מלילה הראשונה רשות ולא חובה כמ"ש במשנה ו' פ"ב דסוכה. ומ"ש הר"ב אבל שדה שלחין של אילן עיין במשנה ג':

ובשביעית. כתב הר"ב דבשביעית שרי להשקות בין שדה בית הבעל כו'. וכ"כ התוספות בדף ו' ע"ב בשם רש"י ומשום דבירושלמי מוקים למתניתין דספ"ב דשביעית כמתניתין ג' דלקמן. והתם פי' לה רש"י וכן הר"ב בשדה הבעל. ש"מ דההיא מתניתין נמי בבעל איירי ורבי שמעון מתיר שם וכן הלכה כמו שאכתוב שם בס"ד. והטעם דבשביעית שרי יותר מחה"מ משום טעם הירושלמי שאעתיק לקמן [*בד"ה אבל אין כו'] וכ"כ בכ"מ פ"א מהלכות שמטה דמההוא טעמא אתינן. אבל הרמב"ם נראה שאינו סובר כרש"י והר"ב אלא דבית הבעל נמי אסור בשביעית וההיא דספ"ב דשביעית כתב בהדיא דשרייא משום האילנות שלא יפסדו וכן מוקים למתני' ג' דלקמן דמדמי לה בירושלמי כמו שאכתוב שם בס"ד ופשטא דמתניתין דהכא משמע ודאי דבשביעית נמי לא שרי אלא דשלחין וכן העתיקה הרמב"ם:

שיצא בתחלה. כתב הר"ב ואין חוששין כו' שמא יפלו גדותיו. עיין לקמן במשנה דלקמן (ד"ה) ומתקנים את המקולקלת. ומ"ש הר"ב ואיכא טרחא כלומר שאפילו דבר האבד לא התירו כשיש טרחא:

בין ממעיין שלא יצא בתחנה. ואצטריך למתני למעוטי שדה הבעל שאפילו ממעיין שלא יצא בתחלה שישן הוא אסור. גמרא:

אבל אין משקין כו'. אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישינן לטרחא יתירא הר"ן. [*וזה אף להרמב"ם דלעיל בסוף ד"ה ובשביעית כו' וכדלקמן בד"ה ואין עושין כו']. וטעמא כדמפרש בירושלמי דשביעית ע"י שהוא מותר במלאכה פי' שאינה דקרקע התירו אפי' בדבר של טורח. א"נ שביעית ע"י שזמנה מרובה כו'. ולא מסתבר לעשות ז' ימים האחרונים כז' דרגל:

ולא ממי הקילון. כיון דמי הגשמים לא נאסרו אלא משום גזירה דמי הקילון הלכך שפיר נקטיה אחר מי גשמים. הר"ן. ומ"ש הר"ב דאיכא טרחא יתירא לדלות ומלשון קולתא שהוא תרגום כדה על שכמה נקראת קילון. הר"ן:

ואין עושין עוגיות כו'. מדרישא דהך אבל אין משקין כו' לא קאי אשביעית הך סיפא נמי לא קאי אשביעית וכ"פ הרמב"ם בפרק א' מהלכות שמטה וטעמא כדלעיל: