משנה עדיות

פרק א

(א) שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. והלל אומר מפקידה לפקידה. אפילו לימים הרבה. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה. אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה. ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת. כל אשה שיש לה וסת. דיה שעתה. המשמשת בעדים הרי זו כפקידה. ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה:

(ב) שמאי אומר מקב לחלה. והלל אומר מקביים. וחכמים אומרים לא כדברי זה. ולא כדברי זה. אלא קב ומחצה חייבים בחלה. ומשהגדילו המדות. אמרו חמשת רבעים חייבין. רבי יוסי אומר חמשה פטורין. חמשה ועוד חייבין:

(ג) הלל אומר מלא הין מים שאובין. פוסלין המקוה אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו. ושמאי אומר תשעה קבין. וחכמים אומרים לא כדברי זה. ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם:

(ד) ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו. שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם:

(ה) ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין. הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין. שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו. שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין. היה גדול ממנו בחכמה. אבל לא במנין. במנין. אבל לא בחכמה. אינו יכול לבטל דבריו. עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין:

(ו) אמר רבי יהודה אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה שאם יאמר האדם כך אני מקובל. יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת:

(ז) בית שמאי אומרים רובע עצמות מן העצמים. בין משנים בין משלשה. ובית הלל אומרים רובע עצמות מן הגויה. מרוב הבנין. או מרוב המנין. שמאי אומר אפילו מעצם אחד:

(ח) כרשיני תרומה. בית שמאי אומרים שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה. בית הלל אומרים שורין בטהרה. ושפין ומאכילין בטומאה. שמאי אומר יאכלו צריד. רבי עקיבא אומר כל מעשיהם בטומאה:

(ט) הפורט סלע ממעות מעשר שני. בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות. ובית הלל אומרים בשקל כסף. ובשקל מעות. רבי מאיר אומר אין מחללין כסף ופירות. על הכסף. וחכמים מתירין.