ברטנורא על משנה עדיות

פרק א

משנה א

שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. כל הנשים הרואות דם, דיין שעתן לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך. ולא אמרינן מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו והיתה טמאה מקודם שכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואע״פ שלא יצא הדם לחוץ. וטעמא דשמאי דלא חייש דלמא מקמי הכי הוה דם, שאם אתה אומר כן, לבו של אדם נוקפו תמיד בשעת ביאה ופורש מאשתו ונמצאת מבטל בנות ישראל מפריה ורביה:

מפקידה לפקידה. בדקה היום ומצאה טהורה ובדקה לסוף שבוע ומצאה טמאה, חוששים למגעה מבדיקה ראשונה ואילך, שמא עם סלוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו. ולביטול פריה ורביה לא חיישינן, דדוקא לטהרות הוא דמטמאינן להו מפקידה לפקידה, ולא לבעלה. ושמאי אומר, אי מטמאת לה לטהרות, לבו נוקפו ופורש נמי מתשמיש:

לא כדברי זה ולא כדברי זה. לא כדברי שמאי דמיקל טפי ואינו עושה סייג לדבריו, ולא כדברי הלל שהפריז על מדותיו ומחמיר יותר מדאי, דודאי כולי האי ימים רבים לא מוקמי כותלי בית הרחם דם:

מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה. שני זמנים הוזכרו באשה לטמא טהרות למפרע, והלך אחר הקל שבשניהן. אם מפקידה לפקידה יותר על מעת לעת, הלך אחר מעת לעת ולא תטמא אלא טהרות שנגעה מאתמול בשעה הזאת. ואם מעת לעת יותר על מפקידה לפקידה, כגון שבדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וערבית מצאה טמאה, לא מטמאינן אלא הנך טהרות דמבדיקת שחרית ואילך. והלכה כחכמים:

על יד. אחר. כמו ועל ידו החזיק, בספר עזרא [ב, [נחמיה] ג, ח׳], שהוא כמו ואחריו החזיק [שם ט״ז ב׳]:

וסת. קבוע, שנקבע לה זמן האורח שלש פעמים, ובדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה, דיה שעתה, ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוה, דודאי אורח בזמנו בא:

והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה. תרתי קתני, והכי קאמר, ומשמשת בעדים, כלומר מצוה על כל אשה לשמש בשני עדים שבודקת בהן, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש:

הרי זו כפקידה. העד שלאחר תשמיש הרי הוא כפקידה: