תוספות יום טוב על משנה כתובות

פרק א

משנה א

בתולה. שכל שלא נשאת אין ראוי לקרותה בה"א הידיעה. ואגב תני נמי אלמנה דגבה בלא ה"א. משא"כ האשה וכן היבמה שזקוקה ליבם ההיא תקרא בה"א הידיעה לפי שמפורסמת וכדאמרינן בגמרא סוף פרק ט"ו דיבמות [קיח.] דשומשמנא גברא כורסא בי חרתא רמו לה וכו'. והלכך נמי לא תני העבד עברי במשנה ב' פ"ק דקדושין דמאי חשיבותא איכא ליה להודיע העבד בה"א כך נ"ל. והתוספות כתבו בענין אחר:

שפעמים בשבת. אבתולה קאי. רש"י. וכתב הר"ן דמקשו הכא דליתני נמי טעמא דשקדו למעוטי יום אחד [בשבת] וטעמא דאלמנה ביום ה'. ותירץ דאי מפרסמא מילתא הוו טובא דנסבין בא' בשבת משום דטריחא להו א"נ דלא קפדו ארוס וארוסה בסעודה ומאן דחזי לא ידע דמשום הכי הוא אלא דא' בשבת וד' לענין נישואין כי הדדי נינהו ולא לפלוג בין אחד לד' כלל ומיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי וכן נמי כי חזו דאדם בטל שאין לו מלאכה נסיב [אלמנה] בכולהו יומי [כדאיתא בגמרא דף ה'] לא סברי דמש"ה הכי הוא אלא דרבנן לא תיקנו באלמנה מידי ומיעקרא תקנתא לגמרי ומש"ה תני בהדיא דינא ומסתיר לטעמייהו. עוד נ"ל דמשום שקדו לא הוו מתקני רבנן לעכובי מצוה דנשואין אלא משום טענת בתולים דמלתא דאיסורא הוא הוצרכו לייחד לבתולה ימים וכיון שהוצרכי לייחד יחדו לבתולה רביעי דמעלי טפי מאחד בשבת משום שקדו וכיון דיחדו לבתולה יחדו לאלמנה ג"כ. דאי לא. אתו למימר דנשואי אלמנה זילו לרבנן ולא מתקני בהו מלתא ומש"ה תני תנא טעם דטענת בתולים לומר דעיקר התקנה היתה בשבילו ואידך לא תני להו כלל. ע"כ:

ביום השני וביום החמישי. דשכיחי דאתי למקרי בספרא. גמרא פ"ז דב"ק דף פ"ב והטעם כתבתי ספ"ג דמגילה:

שאם היה לו טענת בתולים כו'. כתב הר"ב ושמא זנתה תחתיו פי' לאחר שנתארסה והרי היא אסורה עליו. כגון אשת כהן או שקיבל בה אביה קידושין פחותה מבת שלש דליכא אלא חד ספיקא בכהן שמא קודם שנתארסה ובפחותה מבת שלש שמא באונס. [ועיין במ"ז מ"ש שם] ומש"ה אף בשאר נשים דאיכא ס"ס ואינה אסורה עליו. אפ"ה לא פלוג רבנן בתקנתא. ומשום אשת כהן ופחותה מבת שלש תקנו בכל הנשים שינשאו ביום הרביעי. א"נ הואיל ומשכחת באשת כהן ופחותה מבת שלש דמתסרי עליה תקנו בכל הנשים נמי וכדפירש בקונטרס שמתוך כך שיבא לב"ד יתברר הדבר ויבואו עדים שזנתה ברצון תוספות. ומ"ש הר"ב שקדו כו' בגמרא ועיין פי' המלה בסוף מסכת סוטה. ומ"ש הר"ב ובזמן שאין ב"ד כו' אשה נשאת בכל יום. גמרא. וה"ק מצד תקנה זו דמשנתנו נשאת בכל יום אבל יש ודאי ימים דאיסור אחר חל עלייהו כגון שבת לפי שע"י הנשואים קנאה לכמה דברים כדתנן לקמן מ"ד פ"ד וה"ל כקונין קנין בשבת דאסור כמ"ש במ"ו פ"ג דביצה וכ"כ הרא"ש וכן ביו"ט שייך נמי האי טעמא כדתנן במ"ב פ"ה דביצה ובלא"ה ביו"ט אסור אף בח"ה שבו כדתנן במ"ז פ"ק דמ"ק. ומ"ש הר"ב וטעמא דאלמנה כו' שיהא שמח עמה ג' ימים וכו' ואי נשאת ביום אחר לא מיקיימא תקנתא אלא משכים למחר למלאכתו והולך לו:

משנה ב

בתולה כתובתה מאתים וכו'. בסוף מכילתין פסק הר"ב דכתובת אשה דרבנן והשתא הני מאתים בכסף מדינה הם שכן כל של דבריהם ויש בכל דינר שבעה חלקים נחושת ושמינית כסף ונמצא מאתים דינרים של בתולה כ"ה דינרים של כסף טהור. ומשקלם כתבתי במ"ו פ"ו דפאה וזו דעת הרמב"ם. והרא"ש סובר דבכתובה תקנו בסלע של תורה שכולו כסף טהור וכן כתבו התוספות בפ"ו מ"ה כמו שאכתוב שם בס"ד דזה הכלל דשל דבריהם לא נאמר אלא אסלע בלחוד [*וכן פירש הרמב"ם במשנה ד' פרק ח' דבכורות]:

וחלוצה. נראה לפרש דלרבותא נקט חלוצה דסד"א כיון דשומרת יבם לא מיחסרה כניסה לחופה שהרי יבמה יבא עליה בעל כרחה וה"א דכנשואה דמיא קמ"ל. תוספות:

הגיורת וכו' שנפדו וכו'. וכן תנן להו לקמן בריש פ"ג ובפי"א מה"א העתיק הרמב"ם משוחררת גיורת ושבויה. אבל פ"ק מהל' נערה [הל' ט'] העתיק הא דלקמן פ"ג גיורת שבויה משוחררת אם נתגיירה ונפדית ונשתחררה והטור סימן ס"ז וסימן קע"ז העתיק גיורת שבויה ושפחה שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו ובשם רבינו מהור"ר ליווא ז"ל שמעתי טעם ששונה שנפדו וכו' שכן מצות פדיון שבוים קודמת. ולהתגייר אף ע"פ שדוחין אותו בתחלה אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. אבל להשתחרר עובר בעשה דוהתנחלתם אותם [*והתוספות פ"ק דעבודה זרה דף ג' [ד"ה יבא] כתבו אדהכא דאורחא דמלתא דגמרא דבהרבה מקומות לא קפיד למנות כסדר]: