משנה חגיגה

פרק א

(א) הכל חייבין בראיה. חוץ מחרש. שוטה. וקטן. וטומטום. ואנדרוגינוס. ונשים. ועבדים שאינם משוחררים. החיגר. והסומא. והחולה. והזקן. ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. איזהו קטן. כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו. ולעלות מירושלם להר הבית. דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית. שנאמר שלש רגלים:

(ב) בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף. וחגיגה מעה כסף. ובית הלל אומרים. הראייה מעה כסף. וחגיגה שתי כסף:

(ג) עולות במועד באות מן החולין. והשלמים מן המעשר. יום טוב הראשון של פסח. בית שמאי אומרים מן החולין. ובית הלל אומרים מן המעשר:

(ד) ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים. ונדבות. ובמעשר בהמה. והכהנים בחטאות. ואשמות. ובבכור. ובחזה ושוק. אבל לא בעופות. ולא במנחות:

(ה) מי שיש לו אוכלים מרובים. ונכסים מועטים. מביא שלמים מרובים. ועולות מועטות. נכסים מרובים. ואוכלין מועטין. מביא עולות מרובות. ושלמים מועטין. זה וזה מועט. על זה נאמר מעה כסף ושתי כסף. זה וזה מרובים. על זה נאמר (דברים טז, יז) איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך:

(ו) מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל. ויום טוב האחרון של חג. עבר הרגל ולא חג. אינו חייב באחריותו. על זה נאמר (קהלת א, טו) מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות:

(ז) רבי שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות שאינו יכול לתקון. זה הבא על הערוה. והוליד ממנה ממזר. אם תאמר בגונב וגוזל. יכול הוא להחזירו ויתקן. רבי שמעון בן יוחי אומר אין קורין מעוות. אלא למי שהיה מתוקן בתחלה. ונתעוות. ואיזה. זה תלמיד חכם הפורש מן התורה:

(ח) היתר נדרים פורחין באויר. ואין להם על מה שיסמכו. הלכות שבת. חגיגות. והמעילות. הרי הם כהררים התלויין בשערה. שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין. והעבודות. הטהרות והטומאות. ועריות. יש להן על מי שיסמכו. הן הן גופי תורה:

פרק ב