תלמוד ירושלמי בבא מציעא

פרק א

הלכה א

משנה: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּטַּלִּית זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ זֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי. זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָחוּת מֵחֶצְיָיהּ וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָחוּת מֵחֶצְיָיהּ וְיַחֲלוֹקוּ. זֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר חֶצְיָיהּ שֶׁלִּי. הָאוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָחוּת מִשְּׁלֹשָׁה חֲלָקִים וְהָאוֹמֵר חֶצְיָיהּ שֶׁלִּי יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָחוּת מֵרְבִיעַ. זֶה נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים וְזֶה נוֹטֵל רְבִיעַ.

הלכה: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּטַּלִּית כול׳. תַּנֵּי. אָדָם שֶׁאָמַר לַחֲבֵירוֹ. תֵּן לִי מְנָה שֶׁאַתָּה חַיָיב לִי. אָמַר לוֹ. לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם. הָלַךְ וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁחַיָיב לוֹ נ̇ זוּז. רִבִּי חִיָיה רֹבָה אָמַר. הוֹדָיַית עֵדִים כְּהוֹדָיַית פִּיו וְיִשָּׁבַע עַל הַשְׁאָר. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֵין הוֹדָיַית עֵדִים כְּהוֹדָיַית פִּיו שֶׁיִּשָּׁבַע עַל הַשְׁאָר. אָמַר רִבִּי לָא. מִשְּׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּטַּלִּית דְּרִבִּי חִיָיה רוֹבָה. מִכֵּיוָן שֶׁתָּפוּשׂ בְּחֶצְיָיהּ. (א)לֹא כְּמִי שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁחֶצְיָיהּ שֶׁלּוֹ. וְתֵימַר. נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל. אוּף הָדָא דַמְיָיא לָהּ.

רַבָּה בַּר מָמָל וְרַב עַמְרָם סְלִיקוּ הֵן דְּרַב בֵּינַיי אָמַר לֵיהּ. אֵין מוֹסְרִין שְׁבוּעָה לְחָשׁוּד. אָמַר לֵיהּ. אֲפִילוּ לְשׁוֹן שְׁבוּעָה אֵין מוֹסְרִין לוֹ. כֵּיצַד נִשְׁבַּע. רַב הוּנָא אָמַר. שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָהּ וְאֵין לִי בָהּ פָּחוֹת (מִשָּׁוֶה פְרוּטָה) [מֵחֶצְיָהּ]. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. אִם מִזּוֹ שְׁבוּעַת תַּקָּנָה הִיא.

תַּנֵּי. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ תוֹפְסִין בִּשְׁטָר. זֶה אוֹמֵר. שֶׁלִּי וְאָבַד מִמֶּנִּי. וְזֶה אוֹמֵר. שֶׁלִּי הוּא שֶׁפְּרַעְתִּיו לָךְ. יִתְקַיֵים הַשְׁטָר בְּחוֹתְמָיו. דִּבְרֵי רִבִּי. רַבָּן [שִׁמְעוֹן בֶּן] גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. יַחֲלוֹקוּ. אָמַר רִבִּי לָעְזָר. הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתָּפוּס בָּעֵדִים. אָמַר רַב חִסְדָּא. אִין שְׁמַעְתּוּנֵיהּ אֲתִיַית כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן.

זֶה אוֹמֵר חֶצְיָיהּ שֶׁלִּי. וְזֶה אוֹמֵר. שְׁלִישָׁהּ שֶׁלִּי. הָאוֹמֵר חֶצְיָיהּ שֶׁלִּי יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָחוֹת מֵרְבִיעַ. וְהָאוֹמֵר שְׁלִישָׁהּ שֶׁלִּי יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָחוֹת מִשְּׁתוּת. כְּלָלוֹ שֶׁלְּדָבָר. אֵינוֹ נִשְׁבַּע אֶלָּא עַל חֲצִי שֶׁהוֹדָה.

הלכה ב

משנה: הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד רוֹכֵב וְאֶחָד מְהַלֵּךְ. זֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי. זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָחוּת מֵחֶצְיָיהּ וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָחוּת מֵחֶצְיָיהּ וְיַחֲלוֹקוּ. בִּזְמַן שֶׁהֵן מוֹדִין אוֹ שֶׁיֵּשׁ להֶן עֵדִים חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה.

הלכה: הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה כול׳. אָמַר רִבִּי חוּנָא. תַּנֵּיי תַּמֵּן. אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה רְכוּבָה עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וּשְׁנַיִם מִנְהִיגִין אוֹתָהּ. וְאוֹמֶרֶת. אֵילּוּ עֲבָדַיי וְהַחֲמוֹר וְהַמַּשְּׂאוּי שֶׁלִּי. וְזֶה אוֹמֵר. זוֹ אִשְׁתִּי וְזֶה עַבְדִּי וְהַחֲמוֹר וְהַמַּשְּׂאוּי שֶׁלִּי. וְזֶה אוֹמֵר. זוֹ אִשְׁתִּי וְזֶה עַבְדִּי וְהַחֲמוֹר וְהַמַּשְּׂאוּי שֶׁלִּי. צְרִיכָה גֵט מִשְּׁנֵיהֶן. וּצְרִיכָה לְשַׁחְרֵר אֶת שְׁנֵיהֶן. וּשְׁנֵיהֶן מְשַׁחְרְרִין זֶה אֶת זֶה. וּבַחֲמוֹר וּבְמַשְּׁאוּי שְׁלָשְׁתָּן שָׁוִין.