ברטנורא על משנה ראש השנה

פרק א

משנה א

ארבעה ראשי שנים הן. למלכים. מלכי ישראל מונין להם מניסן. שאם מלך מלך בשבט או באדר, משהגיע ניסן כלתה לו שנה ומתחילין למנות לו שנה שניה. ומקרא נפקא לן דמניסן מנינן להו דכתיב (מלכים א ו׳:א׳) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החודש השני למלוך שלמה על ישראל, מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים, מה יציאת מצרים מניסן מנינן לה, אף למלכות שלמה מניסן מנינן לה. ולמלכי אומות העולם מונין מתשרי, והיינו דתנן לקמן בסמוך באחד בתשרי ראש השנה לשנים, כלומר לשנים של מלכי אומות העולם. ונפקא מינה, לפי שרגילין. למנות זמן שטרות לשנות המלך משנה שעמד בה, משום שלום מלכות. ואם עמד מלך באדר וכתב לו הסופר בניסן שלאחר שלשה עשר חדש, ניסן של שנה שניה, כיון דניסן ראש השנה למלכים, הוה ליה שטר מוקדם ופסול, משום דהאי ניסן של שנה שלישית הוא, ושטרי חוב המוקדמים פסולים, לפי שנמצא טורף לקוחות, שלקחו השדה מן הלוה בין זמנו של שטר לזמן ההלואה, שלא כדין, שהרי קדמה מכירה להלואה, לפיכך קנסוהו לאבד גם מזמן ההלואה ואילך ולא גבי ממשעבדי:

ולרגלים. הכי קאמר, רגל שבו שהוא פסח, ראש השנה לרגלים לענין הנודר, שאם עברו עליו שלשה רגלים משנדר ולא קיים נדרו עובר על בל תאחר. ורבי שמעון אומר שאינו עובר על בל תאחר עד שיעברו עליו שלש רגלים כסדרן, וחג המצות תחלה, כמו שהן סדורים במקרא (דברים ט״ז:ט״ז). בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. ופסק הלכה, משיעבור עליו רגל אחד בלבד ולא הביא נדרו עובר בעשה, דכתיב (שם י״ב) ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וגו׳, רגל ראשון שאתה בא אתה צריך להביא. ומשיעברו עליו שלש רגלים עובר על בל תאחר. ואין הלכה כר׳ שמעון דבעי שלש רגלים כסדרן:

ראש השנה למעשר בהמה. שאין מעשרים מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בחברתה, דכתיב (דברים י״ד) עשר תעשר, בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה, ואמר קרא שנה שנה, ולא משנה זו על של חברתה:

ורבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. כיון דאתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ר״ה שלו תשרי, אף מעשר בהמה ר״ה שלו תשרי. ואין הלכה כר״א ור״ש [דאמרי] בא׳ בתשרי. ות״ק סבר כיון דאתקש מעשר בהמה למעשר דגן דכתיב עשר תעשר, מה דגן סמוך לגמרו עישורו, שהרי ר״ה שלו תשרי והוא סמוך לגמרו שכל ימות [החמה] עומד בגורן להתיבש, אף מעשר בהמה נמי סמוך לגמרו עישורו דהיינו אחד באלול, שהבהמות יולדות באב שאז נגמר זמן עיבורן, דהכי ילפינן מקרא. דכתיב (תהלים ס״ה) לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר, אימתי לבשו כרים הצאן, כלומר שמתלבשות מהזכרים העולים עליהם ומתעברות, בזמן שהעמקים יעטפו בר, דהיינו באדר שהזריעה צומחת וניכרת יפה. ויולדות באב, דזמן עיבורה של בהמה דקה ה׳ חדשים. הלכך ר״ה של מעשר בהמה בא׳ באלול סמוך לגמרו:

לשנים. לשני מלכי אומות העולם, כדפרישית לעיל:

ולשמיטין וליובלות. משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה:

ולנטיעה. אם נטע אילן מ״ה יום קודם אחד בתשרי, שהם שתי שבתות לקליטה, שהנטיעה נקלטת בשתי שבתות, ושלשים יום אחר הקליטה להחשב שנה, דשלשים יום בשנה חשובים שנה, הרי מ״ה יום. כשיגיע אחד בתשרי מונין לה שנה שניה משנות הערלה, ולתשרי של שנה האחרת מונין לה שנה שלישית, ולאחר שנה שלישית כשיגיע אחד בתשרי של שנה רביעית, אם חנטו בנטיעה זו פירות, עדיין הם אסורים משום ערלה. שאע״פ שתשרי ר״ה לנטיעה, ט״ו בשבט ר״ה לאילן וזה כבר נעשה אילן, לפיכך אין שנתו מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט״ו בשבט, ומשם ואילך אם יחנטו בו פירות הם תורת רבעי עליהן לאכלן בירושלים, ובט״ו בשבט לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החונטים בה מכאן ואילך:

ולירקות. למעשר ירק שאין. תורמין מן הירק שנלקט לפני ר״ה על הירק הנלקט לאחר ר״ה: