הקדמת תוספות יום טוב למשנה

אמר יום טוב הנקרא ליפמן בן לא"א הר"ר נתן זלה"ה בן אא"ז האלוף המרומם כמהר"ר משה וולרשטיין זלה"ה לוי העלר.

כשם שרבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא שבימיו נשנית משנה זו העוסקין במקרא מדה ואינה מדה. במשנה. מדה ונוטלין עליה שכר. גמרא. אין לך מדה גדולה מזו. ושבקו כולי עלמא מתניתין ואזלו בתר גמרא הדר דריש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא כדאיתא בסוף פ"ב דבבא מציעא (ב"מ לג:).

כמו כן רבינו הגדול מרנא ורבנא הגאון רבי יהודה ליווא בר בצלאל זלה"ה שנתעסק בישיבה והרביץ תורה לרבים במדה הגדולה היא מדת הגמרא כמפורסם. הדר דרש לרוץ למשנה עד שנתחברו חבורות חבורות כתות כתות מלכי מאן מלכי רבנן. ומתעסקין יום יום פרק מפרקי המשניות וחוזרין חלילה חלילה.

ומאת ה' היתה זאת חוק ולא יעבור. לא בלבד בק"ק פראג אשר בה הדת נתונה מהגאון הנזכר. כי אם גם בשאר קהלות קדושות. קרובות ורחוקות קיימו וקבלו עליהם ללמדם בישראל:

וגדול כח מאמרו של רבינו הגדול ממאמרו של רבינו הקדוש דאלו המשנה שאמר רבינו הקדוש לרוץ בתרה היינו כסידורה בהלכות מבלי שום שכל ולב להבין טעמיה. ולעמוד על סתירותיהן שזהו אמנם מדת הגמרא עצמו כי זאת היתה כוונת רבינו הקדוש בחבור המשנה ללמד לתלמידיו בלשון קצרה. כל דין ודין כמות שהוא.

אבל טעמיהם הניחם בעל פה לחכמים וליודעים ולא קבעם במשנה שמסורה לכל. וכל מי שעוסקים לדעת ולהבין טעמי המשניות ולעמוד על סתירותיהן. ההוא יקרא שמוש תלמידי חכמים. כי היה צריך לשמש לפניהם ולשמוע מהם. אבל למוד המשנה בעצמה אינו. כי אם הבנת המלות וידיעת משפטיה ודיניה בלא טעם וידיעת סבת ומקור הדין.

שכוונת רבינו הקדוש בחבור המשנה לקבוע הלכה בלבד ולפיכך הוא בעצמו שנה משנה זו גמ' אין לך מדה גדולה הימנו. כי גרסת המשנה בלא גמרא לא יגיעהו לתכלית המכוון ללמד חוק ומשפט בישראל. שאם לא ידע טעמי הדבר פעמים ידמה דבר לשאינו דומה. ויורה הוראות טעות. ועל זה אמרו במס' סוטה פ"ג (סוטה כב.). תנאים מבלי עולם הן. וכי מבלי עולם הן והלא מישבי עולם הן. שנאמר הליכות עולם לו. אלא שמורין הלכה מתוך משנתן ע"כ.

אבל תועלת חבור המשנה וסיבתה היתה לפי שתורה שבע"פ שמסרה משה ליהושע. ויהושע לזקנים וכו' אע"פ שהיתה ביאור התורה ומצותיה ביאור שלם. אין לך זמן ודור שלא יתחדש בהכרח ויפלא למשפט.

ואל תשיבני דבר ממה שאמרו בפ"ב דמגילה (מגילה יט:) מאי ועליהם ככל הדברים וכו'. מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ע"כ. שאני אומר שזה לא היה מוסר משה לאחרים כלל. ודקדוק לשונם כך הוא שאמרו מלמד שהראהו ולא אמר שמסר לו או שלמדו שאילו אמר אחד מאלו הלשונות היה מתחייב מזה שהוא ימסרם ויתנם ג"כ ליהושע שהרי עינו לא היתה צרה. שמצינו שסמך בשתי ידיו אע"פ שלא נצטוה אלא באחת.

אבל אמרו שהראהו. וזה בדרך ראיה בלבד. לא בדרך מסירה. כאדם המראה דבר לחבירו לראותו ואינו נותנו לו. וזה דקדוק נאה וענין אמתי.