משנה סנהדרין

פרק א

(א) דיני ממונות בשלשה. גזילות וחבלות בשלשה. נזק וחצי נזק. תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בשלשה. האונס והמפתה. והמוציא שם רע. בשלשה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים מוציא שם רע. בעשרים ושלשה. מפני שיש בו דיני נפשות:

(ב) מכות. בשלשה. משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה. עבור החדש. בשלשה. עבור השנה. בשלשה. דברי רבי מאיר. רבן שמעון בן גמליאל אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין. וגומרין בשבעה. ואם גמרו בשלשה מעוברת:

(ג) סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה. דברי רבי שמעון. ורבי יהודה אומר בחמשה. החליצה והמיאונין בשלשה. נטע רבעי. ומעשר שני שאין דמיו ידועין. בשלשה. ההקדשות. בשלשה. הערכין המטלטלין בשלשה. רבי יהודה אומר אחד מהן כהן. והקרקעות. תשעה וכהן. ואדם כיוצא בהן:

(ד) דיני נפשות בעשרים ושלשה. הרובע והנרבע בעשרים ושלשה. שנאמר (ויקרא כ, טז) והרגת את האשה ואת הבהמה. ואומר (ויקרא כ, טו) ואת הבהמה תהרוגו. שור הנסקל בעשרים ושלשה. שנאמר (שמות כא, כט) השור יסקל וגם בעליו יומת. כמיתת בעלים. כך מיתת השור. הזאב. והארי. הדוב והנמר והברדלס והנחש. מיתתן בעשרים ושלשה. רבי אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה. רבי עקיבא אומר מיתתן בעשרים ושלשה.

(ה) אין דנין לא את השבט. ולא את נביא השקר. ולא את כהן גדול. אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין מוציאין למלחמת הרשות. אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין מוסיפין על העיר. ועל העזרות. אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין סנהדריות לשבטים. אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין עיר הנדחת. אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין עושין עיר הנדחת בספר. ולא שלשה. אבל עושין אחת או שתים.

(ו) סנהדרי גדולה. היתה של שבעים ואחד. וקטנה של עשרים ושלשה. ומנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד. שנאמר (במדבר יא, טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. ומשה על גביהן. הרי שבעים ואחד. רבי יהודה אומר שבעים. ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה. שנאמר (במדבר לה, כד) ושפטו העדה והצילו העדה. עדה שופטת. ועדה מצלת הרי כאן עשרים. ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר (במדבר יד, כז) עד מתי לעדה הרעה הזאת. יצאו יהושע וכלב. ומנין להביא עוד שלשה. ממשמע שנאמר (שמות כג, ב) לא תהיה אחרי רבים לרעות. שומע אני שאהיה עמהם לטובה. אם כן למה נאמר (שם) אחרי רבים להטות. לא כהטייתך לטובה. הטייתך לרעה. הטייתך לטובה על פי אחד. הטייתך לרעה על פי שנים. ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. הרי כאן עשרים ושלשה. וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין מאה ועשרים. רבי נחמיה אומר מאתים ושלשים. כנגד שרי עשרות:

פרק ב

(א) כהן גדול דן ודנין אותו. מעיד ומעידין אותו. חולץ. וחולצין לאשתו. ומיבמין את אשתו. אבל הוא אינו מיבם. מפני שהוא אסור באלמנה. מת לו מת. אינו יוצא אחר המטה. אלא הן נכסין. והוא נגלה. הן נגלין והוא נכסה. ויוצא עמהן עד פתח העיר. דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש. שנאמר (ויקרא כא, יב) ומן המקדש לא יצא. וכשהוא מנחם אחרים. דרך כל העם עוברין בזה אחר זה. והממונה ממצעו בינו לבין העם. וכשהוא מתנחם מאחרים כל העם אומרים לו אנו כפרתך. והוא אומר להן תתברכו מן השמים. וכשמברין אותו. כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל:

(ב) המלך לא דן. ולא דנין אותו. לא מעיד. ולא מעידין אותו. לא חולץ. ולא חולצין לאשתו. לא מיבם. ולא מיבמין לאשתו. רבי יהודה אומר אם רצה לחלוץ. או ליבם. זכור לטוב. אמרו לו אין שומעין לו. ואין נושאין אלמנתו. רבי יהודה אומר נושא המלך אלמנתו של מלך שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול. שנאמר (שמואל ב' יב, ח) ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך: