מטה אפרים

סימן תקפא

(א) הנהגות חודש אלול והסליחות וערב ראש השנה מראש חודש אלול ואילך הם ימי הרחמים והסליחות וימי רצון. ויש לכל אדם לעורר לבו בתשובה ולעשות לכפר את אשר חטא על הנפש מיום היותו, ולמען יזכה בהשפטו כשבת המלך על כסא דין ביום הרת עולם. והעירוני רעיוני כי טוב הוא לסדר התנהגות הימים הקדושים הללו למצוא נופש לרבים מבני עמנו הטורחים ולא נחים מעמל ימים וטרדות לבם ומעינם, חתם תורה בלמודה מקורות העתים וחליפות הזמנים, ולבם הומה בהגיע תור קדושת הימים האלה, נזכרים כי עת לעשות לה' ונפשם שוקקה לרוץ אורח ונתיב יושר. ואחרי שאין להם שעת הכושר לחפש ולחקור דרכים, אף כי המה בספרים ערוכים. ורבים אומרים מי יראנו דרך קצרה, ינחני במעגלי צדק, למען דעת להבדיל בין הקודש ובין החול, דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל. ובגלל הדבר הזה אחזתי ביד ימיני במשענת קנה וקצה המטה אשר בידי, להנחותם הדרך הסלולה, ליישר בערבה מסילה והלוכם בקדש, מיום תקע בראש חודש עד מקץ ארבעים יום, באחת יתקעו עת נעילת שערים. וסידרתי הדברים על סדר השלחן ערוך. ולא אהיה סופר מאריך ולא אהיה הוגה דיעות בדין, כי אם עד מהרה ירוץ דברי בלשון צח וקצר, על שרשי הדין אתחקה. ובזכות הרבים אשענה ואתחזקה. ושאלתי ובקשתי אבטח כי לא תשוב ריקם להרים מכשול מדרכי ה' ויהי ה' למשען לי להיות זוכה ומזכה אחיו עמו ולב רבים להטות למטה אפרים:

(ב) יש אנשי מעשה נוהגים להתענות ארבעים יום, נגד ארבעים יום שעלה משה רבנו עליו השלום לקבל התורה. ולפי שבשבתות וראשי חדשים וראש השנה אין מתענים, לכך נוהגים להתחיל אחר ט"ו באב, שישלימו מספר ארבעים יום. ואף אם יש בימים אלו כמה תעניתים, כגון מי שרגיל להתענות בה"ב או ערב ראש חדש או יאר צייט או תענית חלום, או שגזרו הצבור תענית, כיון שעל כל פנים מתענים בהם הם עולים לו לחשבון הארבעים. ויש מתחילין מן אחר י"ז בתמוז, ומתענים מה שצריכים לתשלום. ואין הימים שמתענין בלא זה מצורף לחשבון. ומחודש אלול ואילך עולה לחשבון, אף הימים המתענין בלא זה, כיון שהם ימים קדושים. ויש לילך בזה אחר כונת הנודר. ואותם התעניתים שמתענים למספר מ"ם יום אין צריך להשלים, שהרי אין מתענים רק בשביל תשובה. והמתענה אין צריך לקבל תענית לכל יום בפני עצמו, אלא יכול לקבלם בפעם אחת בעת שמתחיל, כגון בי"ז בתמוז או בט"ו באב. ומי שקיבל עליו תעניתים אלו, אפילו לא אמר דרך נדר, רק בקבלת תענית לבד, צריך להתענות אותם מפוזרים, ואינו יוצא בתענית שלשה ימים ושלשה רצופים. ואפילו מי שנתחייב מחמת עבירה שעבר לצום ארבעים יום בשביל תשובה כדי להצטער, שיוצא אם מתענה שני ימים ושני לילות כשהוא אדם חלש, ושלשה ימים ושלשה לילות באדם בריא, מכל מקום יותר טוב שיצום מפוזרים, שבכל עת יהיה לבו נכנע וחטאתו נגדו תמיד:

(ג) בערב ראש חודש אלול נהגו רבים להתענות ולעשות סדר יום כפור קטן, אף במקום שאין נוהגין לעשות כסדר הזה בשאר חדשים, כדי שיכינו ליבם לתשובה. ואם חל ראש חודש בשבת, יש מקדימין לעשות ביום ה' שלפניו, וקצת אנשי מעשה אין נוהגין כן:

(ד) ראש חודש אלול לעולם שני ימים, וקביעות יום שני של ראש חודש לעולם אינו חל כי אם באחד מד' ימים שבשבוע שסימנם אבד"ו. וקביעות יום א' דראש השנה ביום שאחריו, וסימנו בגה"ז:

(ה) אם חל ראש חודש אלול יום ראשון שלו בשבת, מוציאין שני ספרי תורה, וקורין באחד בפרשת השבוע שהיא פרשת ראה, ובשני קורין למפטיר "וביום השבת" "ובראשי חדשיכם" עד סוף הפרשה, ומפטירין "השמים כסאי" ודוחין הפטרת "עניה סוערה", ומשלימין אותה בשבת פרשת "כי תצא" שמפטירין בו "רני עקרה", ומשלימין עליו גם כן "עניה סוערה" שהיא סמוכה לה בנביא. ואם חל ראש חודש אלול ביום ראשון ושני, אין מפטירין בשבת שלפני ראש חודש פרשת "מחר חודש", אלא מפטירין הפטרת הפרשה של שבוע זו שהיא "עניה סוערה", והפטרת "מחר חודש" נדחית לגמרי. ואם כשחל ראש חודש בשבת טעה ואמר "עניה סוערה", אם עדיין לא ברך ברכות של אחריה, יאמר גם כן "השמים כסאי" ויברך לאחריה. ואם כבר ברך ונזכר אחר כך, יאמר "השמים כסאי" בלא ברכה:

(ו) נוהגין במדינות אלו מראש חודש אלול ואילך עד יום כיפור לומר בכל יום אחר גמר התפילה מזמור כ"ז בתהלים "לדוד ה' אורי וישעי" בוקר וערב, ואומרים אחריו קדיש יתום. ואנו נוהגין לאומרו עד שמיני עצרת ועד בכלל. וגם נהגנו לאמרו בכל יום שיש בו מוסף אחר גמר תפילת שחרית קודם "אין כמוך", ובערב אומרים אותו אחר תפילת המנחה. ויראה לי שבמקומות שאומרים אותו אחר גמר התפילה, אזי בראש חודש יש להקדים מזמור "ברכי נפשי" למזמור "אורי וישעי". וכן במקומות שאומרים אותו אחר תפילת שחרית, ונוהגין גם כן לומר שיר של יום אחר תפילת שחרית, יש להקדים השיר של יום, לפי שהוא תדיר. וכן "ברכי נפשי" הוא תדיר בכל ראש חודש. ובמקום שאין שם אבֵל אחד, יש לומר שני המזמורים, "ברכי נפשי" ו"אורי וישעי", בלי הפסקת קדיש, שלא להרבות בקדישים. אבל בין שיר של יום ל"אורי וישעי" יש להפסיק באמירת קדיש בכל ענין, שלא יהיה נראה שגם "אורי וישעי" היא משיר של יום:

(ז) מראש חודש אלול ואילך תוקעים בכל יום אחר גמר התפילה תשר"ת קודם אמירת תהלים. ומתחילים לתקוע מיום שני של ראש חדש, ויש נוהגין להתחיל לתקוע ביום ראשון של ראש חודש, ויש שתוקעים גם כן אחר תפילת ערבית, ולא שמעתי נוהגין כן במדינתנו. ותוקעין כל ימי החול של החודש אלול, מלבד בערב ראש השנה שאין תוקעין בו כלל, ואין לתקוע אפילו בביתו להתלמד. ובמקומות שנוהגין לתקוע ערבית, אין להם לתקוע בליל שלפני ראש השנה. ויש שנוהגין שבכל חודש אלול אחר המנחה מכריז השמש: שובו בנים שובבים. ומנהג יפה הוא:

(ח) נוהגין בכל יום של ימי החול מראש חודש אלול ואילך אחר התפילה, אומרים בציבור עשרה מזמורים תהלים, ומתכוונים לגמור כל תהלים שני פעמים קודם ראש השנה, והיא עולה כמנין כפ"ר. מתחילין אחר ראש חודש, כדי לומר יהי רצון המסודר אחר אמירת תהלים בשלימות עם התחנונים. וביהי רצון שלפני אמירת תהלים כתוב: "עד מלואת ימי שנותינו בהם שבעים שנה". והוא שפת יתר, וראוי לדלג מלות "בהם שבעים שנה". וביהי רצון שאומרים אחר תהלים, כיון שאין אומרים ספר שלם, יש לומר: "בזכות מזמורי תהלים שקראנו לפניך בזכות פסוקיהם ותיבותיהם ונקודותיהם וטעמיהם ובזכות שמות הקדושים" כו'. ואחר היהי רצון אומר קדיש יתום. ואם אין עשרה בשעת אמירת תהלים וממתינים עד שיבא אחד להשלים עשרה לומר קדיש, יש לשייר מזמור אחד ויאמרוהו אחר שישלימו עשרה ויאמר קדיש. ובימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים אומרים יותר מעשרה מזמורים בכל יום, בכדי לגמור כל תהלים פעם שלישית קודם יום הכיפורים:

(ט) נוהגין כשכותב אדם לחברו איגרת שלומים מן ראש חודש אלול עד יום הכפורים, רומז לו בתחילתו או בסופו שהוא מעתיר עליו שיזכה בימי הדין הבאים לטובה להיות נכתב ונחתם בספר חיים טובים: