ברטנורא על משנה זבים

פרק א

משנה א

הרואה ראיה אחת של זוב. זוב בא מבשר המת ודומה ללובן ביצה המוזרת. ושכבת זרע בא מבשר שאינו מת וקשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת:

בית שמאי אומרים כשומרת יום. דאע״פ שאינה זבה גמורה עד שלש ראיות. מכל מקום בראיה אחת עושה משכב ומושב. כמו כן זב, אע״פ שאינו נעשה זב גמור עד שלש ראיות, מכל מקום בראיה אחת עושה משכב ומושב:

ובית הלל אומרים כבעל קרי. ואינו עושה משכב ומושב, ואין הראיה מטמאה במשא, אלא במגע:

ראה אחת ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים. דכי ראה שתי ראיות ביום אחד או בשני ימים רצופים, צריך למנות שבעה נקיים, ופטור מן הקרבן. ואם ראה שלש ראיות ביום אחד או בשלשה ימים רצופים, צריך למנות שבעה נקיים וחייב בקרבן. דתניא, מנה הכתוב שתים וקראו טמא, דכתיב (ויקרא טו) זב מבשרו זובו טמא הוא. שלש וקראו טמא, (שם) וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא, הא כיצד, שתים לטומאה ושלש לקרבן. אבל הזבה אם ראתה ראיות רבות ביום אחד או בשני ימים בלא עת נדתה, שומרת יום אחד בנקיות וטהורה לערב. ואם ראתה שלש ראיות בשלשה ימים רצופים, צריכה למנות שבעה נקיים וחייבת בקרבן. דגבי זבה כתיב (שם) ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה, ימים שנים, רבים שלשה, תלה הכתוב הזב בראיות, והזבה בימים. והשתא קאמר שאם ראה הזב שלש ראיות אלא שהפסיק יום אחד בין ראיה ראשונה לשתים האחרונות:

בית שמאי אומרים זב גמור. וחייב בקרבן כבעל שלש ראיות:

ובית הלל אומרים. ביטל היום הטהור את הראיה הראשונה, ואין כאן אלא שתי ראיות האחרונות, ופטור מן הקרבן:

מודים בית שמאי בזה שאינו זב גמור. דביטל היום הטהור שהפסיק, את הראיה הראשונה, כדאמרן:

על מה נחלקו על הרואה שתים וכו׳ בית שמאי אומרים זב גמור. דהואיל ונזקק לספירת שבעה כשראה שתים בתחילה, ביטלה ראיה את יום הטהור, ויש בידו שלש ראיות: