ברטנורא על משנה שבת

פרק א

משנה א

יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות אצל שבת, והכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות. והאי דתני יציאות ולא תני הוצאות, לישנא דקרא נקט דכתיב (שמות ט״ז:כ״ט) אל יצא איש ממקומו, ומיניה דרשינן הוצאה, אל יצא איש עם הכלי שבידו ללקוט המן:

שתים שהן ארבע. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה לבעל הבית העומד בפנים ברשות היחיד, ועל שתים אלו חייב על שגגתו חטאת, ועל זדונו כרת, ועל התראתו סקילה, כמו בכל שאר מלאכות של שבת:

שהן ד׳ מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחלה היכא שהמלאכה נעשית ע״י שנים זה עוקר וזה מניח, דשנים שעשאוה פטורים, שנאמר (ויקרא ד׳:י״ג) בעשותה אחת מכל מצות ה׳, העושה את כולה ולא העושה מקצתה, וכן בכל מלאכות של שבת אמרינן יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורים:

ושתים שהן ארבע בחוץ. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה לעני העומד בחוץ ברשות הרבים:

שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה, כשזה עוקר וזה מניח:

פשט העני את ידו. ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות מבעל הבית. ולהכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר, דאגב אורחיה קמ״ל דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבין עליה:

ונתן לתוך ידו של בעל הבית. דעביד ליה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד:

או שנטל מתוכה והוציא. החפץ, והניח ברשות הרבים, דעביד עקירה והנחה: