תוספות יום טוב על משנה סוטה

פרק א

משנה א

המקנא לאשתו. כתב הר"ב אע"ג דהמקנא משמע דיעבד אין לכתחילה לא. לאו מהמקנא דייק. שיכול לפרש הבא לקנאות. אלא כדפירש רש"י. מדלא תני ר"א אומר מקנא אדם לאשתו על פי שנים. תוס'. ולישנא דמקנא לשון כעס הוא שמכעיסה ומקניטתה פירש רש"י כמו הם קנאוני (דברים ל״ב:כ״א) כי קנאה חמת גבר (משלי ו׳:ל״ד) . ולהלכה שכתב הר"ב שחייב לקנאות. לישנא דהתראה. וכ"ה אומר (יואל ב׳:י״ח) ויקנא ה' לארצו. גמ'. והא דפסק דלא כמתניתין. וגם הרמב"ם פסק כך נראה לי משום דבברייתא פליגי ר' ישמעאל ור"ע. ר' ישמעאל סבירא ליה רשות. ור"ע סבירא ליה חובה. וכיון דלתרווייהו מיהו לאו איסורא הוא. הלכך לית הלכתא כמתני' ובאנו לכלל הלכה כר"ע מחבירו:

ומשקה ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו. דסתירה איתקיש לטומאה דכתיב (במדבר ה') ונסתרה והיא נטמאה [ובטומאה כ"ע מודו דע"א נאמן לאחר קנוי כמו שאפרש במשנה ג' פ"ו] קנוי נמי איתקיש לטומאה דכתיב (שם) וקנא את אשתו והיא נטמאה. הא מיעט רחמנא בה. [והיא נטמאה ועד אין בה. ודרשינן אין בה תרי אלא חד] ומה ראית מסתברא סתירה עדיפא לאחמורי בה דאתחלתא דטומאה היא. גמ'. ומ"ש הר"ב שסתירתה אוסרתה עליו מספק כדתניא בפ"ה דף כ"ח מת"ל והיא נטמאה. והיא לא נטמאה. אם נטמאה. למה שותה. אם לא נטמאה למה משקה. מגיד לך הכתוב שהספק [אוסרה]:

רבי יהושע אומר וכו' ומשקה על פי שנים. דס"ל דממעטינן מבה בין לקינוי בין לסתירה. גמ'. ומ"ש הר"ב ואעפ"כ אמרינן בגמ' דבזמן הזה לא לימא איניש לביתיה. ובגמ' גרסינן לאנשי ביתיה. אבל נ"ל גירסת הר"ב עקרית. וכי הא דאמרינן בפרק כל כתבי (שבת קיח:) אר"י מעולם לא קראתי לאשתי [אשתי] אלא ביתי. [*ומיהו מצינו בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות נ"א.) גבי כוס של ברכה דמשגרו לאנשי ביתיה ופירש"י לאשתו. ואע"פ שתלמידי הר"י הרגישו בזה וכתבו דכדי שיניח ברכה אל ביתה אמרו שישגרו אל אנשי ביתיה. ע"כ מ"מ אכתי תקשי דלימא לביתיה כי הכא ותו דמצינו נמי בפ' התכלת (מנחות דף מ"ג) רב יהודה רמי תכלתא לפרזומא דאנשי ביתיה ופירש"י היה מטיל ציצית [לכסות] שמתכסה בו אשתו. ע"כ. ולכן נ"ל שלשונם לאנשי ביתיה ג"כ להחשיב להאשה כאילו היא גברת הבית וכעין לישנא דקרא עקרת הבית] ומ"ש הר"ב שיש לחוש לדברי ר"י בר' יהודה דאמר שמקנא אדם ע"פ ע"א ומשקה לה על פי שנים דסבר מיעוטא דבה קאי אסתירה אבל קינוי אתקיש כדלעיל דאילו ונסתרה והיא נטמאה לאו להקישא אתא אלא לכמה שיעור סתירה כדי טומאה הוא דאתא כדאיתא בגמ'. ומ"ש הר"ב ואם נסתרה פי' אפילו ע"פ שנים דלא כמ"ש הרמב"ם בס"פ כ"ד מהלכות אישות וראה אותה שנסתרה דמאי בזמן הזה אפילו בזמן שבהמ"ק קיים ויש שם מי המרים הא אפילו ר"י בר' יהודה עצמו ס"ל דאינו משקה אלא ע"פ שנים. ואנן קיי"ל דמספק מיהו אסורה עליו. וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה"ס אליבא מאי דקיי"ל כר' יהושע קינא לה בפני שנים וראה הוא או ע"א הנאמן אצלו שנסתרה יוציא ויתן כתובה. ואכתי קשיא לי אמאי אמרינן בגמ' בזמן הזה הרי אפילו בזמן שביהמ"ק קיים יש לחוש שמא תסתר ע"פ עד אחד או שהוא יראה הסתירה ותאסור עליו שלא יוכל להשקותה כדאמרן. וכיון שיש לחוש לדר"י בר' יהודה לא לימא כו' דלמא מסתרתא ע"פ עצמו או ע"פ עד אחד ולא יוכל להשקותה. אבל נ"ל דבזמן שיש מי המרים למ"ד רשות וכ"ש למ"ד חובה. הואיל ואפשר שיכול להיות שתסתר ע"פ שנים ואז יועיל הקינוי שלפניו להשקותה לפיכך לא נמנענו מן החובה או לא נאסר עליו הרשות אע"פ שאפשר שאם תסתר ע"פ עצמו או ע"פ עד אחד שתאסר עליו עולמית. משא"כ בזמן הזה שאי אפשר שתשוב להתירה אסרו לקנאות כלל:

משנה ב

כיצד הוא מקנא לה וכו'. כתב הר"ב בגמ' מפרש למתני' הכי א"ל בפני שנים אל תדברי וכו'. פירש"י וא"ל לאו פירושא דכיצד מקנא לה הוא אלא תרתי קתני והכי קאמר לא תדברי וכו':

עדיין היא מותרת לביתה. כלומר לבעלה לפי שלא אסרתה התורה מספק אלא ע"י קינוי:

כדי טומאה . פירש הר"ב כדי לצלות כו' באש בינונית. הרמב"ם:

ואסורה לאכול בתרומה. כדילפינן לקמן [דף כ"ח] שלשה ונטמאה אמורים בפרשה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה. רש"י: