תוספות יום טוב על משנה עדיות

פרק א

משנה א

שמאי אומר כל הנשים וכו'. משנה זו שנויה כלשונה בריש מסכתא נדה ושם מקומה. גם שם הרחיב הר"ב יותר בביאורה. ומה שראוי להוסיף הנני יוסיף שם בס"ד:

משנה ב

שמאי אומר מקב לחלה. והלל אומר מקביים ל' הראב"ד יש לסמוך מטעם דבריהם על מה שאמר הכתוב ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו' וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר. והעומר עשירית האיפה. איפה ג' סאין שהן י"ח קבין. שמאי סבר עושרא מלבר. אייתי תרין קבין. והב על י"ח קבין. הוי ליה עשרים קבין. עושרייהו כמה הוה. תרין קבין וכו'. ומצאתי כדבריו בשם ירושלמי בתוס' פ"ק דשבת דף ט"ו. וז"ל. בירושלמי מפרש טעמא דשמאי והלל משום דאיפה י"ח קבין. ועשירית מלבר. היינו ב' קבין. וכאותו שעור צריך להפריש חלה להלל. ושמאי סבר דצריך שתי חלות לעומר. שהיו עושין ממנו שתי אכילות. אחת בבקר. ואחת בערב. וכשעור אכילה א' חשיב שמאי עיסת מדבר. ע"כ:

חמשת רבעים חייבים. כתב הר"ב שכן הלכה. ועמ"ש במשנה ד' פ"ק דחלה:

משנה ג

הלל אומר. הא דקדים לשמאי עמ"ש במשנה ט' פ"ג דסוכה:

מלא הין מים שאובים פוסלים המקוה. טעמא דהלל כי ההין היא המדה הגדולה שלמדת תורה בלח. כדכתיב (שמות ל׳:כ״ד) ושמן זית הין הלכך היא חשובה לפסול את המקוה ואע"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת כיון דמים שאובים לפסול המקוה מדרבנן הוא. אזלינן בתר המדה הגדולה המפורשת בתורה. הראב"ד. ועיין בפירוש הר"ב משנה ג' פ"ב דמקואות:

הין. נ"א אין. והיינו דאיכא בין פירוש הר"ב לפירוש הרמב"ם. ומה שפירש הר"ב שההין י"ב לוגין. פירשתי במשנה ג' פ"ט דמנחות: