תוספות יום טוב על משנה בבא קמא

פרק א

משנה א

ארבעה אבות נזיקין. מנינא למעוטי דר' אושעיא ודר' חייא. [דמנו נמי לנזקי גופו] דתנא דידן בנזקי ממונו קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי. גמרא [דף ו'] . וכתבו התוספות אע"ג דבריש ראש השנה תני ארבעה ראשי שנים הן [ובריש פ"ח דשבועות] ארבעה שומרין הן [חמשה חומשין הן דפרק הזהב] הכא *) לא תני הן. כדאשכחן נמי בארבעה מחוסרי כפרה [ריש פ"ב דכריתות] ולא סליק תירוצם שכתבו בריש ר"ה. דהכא קאי אבתריה. כלומר ארבעה אבות נזיקין הללו לא ראי זה וכו' דהא הכא נחת למנינא כדאמרן:

אבות. כתב הר"ב משום דאיכא לכל חד מנייהו תולדות קרי אבות. להנך דכתיבי בקראי בהדיא רש"י:

נזיקין. ל' הר"ן כל נזיקים שעושין נזק. נזקים שם ההיזק. ע"כ. ואומר אני שנזיקים מורכב מהנפעל וההפעיל והיה ראוי שיהא מזיקין כמו חב המזיק הניזק והמזיק אבל הורכב בנו"ן נפעל ונשארה היו"ד להוראת ההפעיל. וסבת הרכבתו להורות כי המזיק הוא הניזק כי נקה לא ינקה. והכלל שחכמינו ז"ל הם בעלי לשון הקודש ועליהם אין להשיב כדברי הרמב"ם שכתבתי בריש מסכת תרומות:

השור. פירש הר"ב הוא הרגל וכו' ותנא ושלח זה הרגל. ואע"ג דבור כתיב בתורה קודם מ"מ שם שור כתיב קודם בפרשה דהיינו נגיחה דקרן להכי אקדים למתני שור. ותני לכולהו כסדר שהן כתובים בפרשה. תוספות. ומ"ש הר"ב והא דלא חשיב תנא דידן קרן וכו' כלומר בהדי אבות. אבל מ"מ אתיא ליה במתניתין דלקמן בהא דתני וכשהזיק וכו' כמ"ש שם בס"ד:

והבור. כתב הר"ב אם הבור עמוק י' וכו' כדתנן במשנה ה' פ"ה וע"ש. ומ"ש הר"ב דתולדה דבור כגון כיחו וניעו. פירש רש"י [דף ג' ע"ב] כיחו רוק הפה. ניעו ליחות החוטם. רוק היוצא מתוך גופיה אגב כח. עד כאן. ועיין בריש פרק ז' דנדה בפירוש הר"ב. ועיין עוד תולדה דבור לקמן במשנה ג'. וכן במשנה ד' פרח בתרא דבבא מציעא:

והמבעה. כתב הר"ב זה השן וכו' כדכתיב ובער בשדה אחר. ומקשינן בגמרא דלא לכתוב ובער דושלח משמע רגל כדאמרן ומשמע שן כדכתיב (דברים ל״ב:כ״ד) ושן בהמות אשלח בם. ומכדי שקולין הן יבואו שניהם דהי מנייהו מפקת. ומשני אצטריך דסלקא דעתך אמינא ה"מ היכא דשלחה איהו בכונה לרעות בשדה חברו. אבל ממילא לא. קמ"ל ובער. וכיון דנפקא שן דממילא מובער. אתיא רגל וילפא מיניה. ומ"ש הר"ב ונקרא השן מבעה מלשון נבעו וכו'. גמרא [דף ג' ע"ב]. וכתב נמוקי יוסף והא דלא נקט שן דהוי אמינא אפילו היכא דאין הנאה להזיקה ולפיכך נקט לישנא דמבעה דמשמע לישנא דגלויי וכו' דהייטנו להנאתה. שפעמים נגלין פעמים נכסין דהייט בשעת אכילה:

[*וההבער. תמיהני דלא דייק נמוקי יוסף הכא נמי אמאי לא קתני אש וכדתני בסיפא. ונ"ל דאין ה"נ דאיכא למידק. ותריץ הכי דאש יש להבין מסתמא שהוא בענין שדולק האש בשל חברו וקרא קאמר כי תצא אש אפילו מעצמה לכך קתני ההבער והוא לישנא דקרא (שמות ל״ה:ג׳) לא תבערו אש בכל מושבותיכם וההוא מי לא מיירי מסתמא דבשלו הוא מדליק ה"נ דכוותיה. ועוד נ"ל דההבער הוה מצי למתני המבעיר ולא קתני הכי. קמ"ל דרוצה לומר שאינו מבעיר. בשל זולתו. אלא שיש לו הבערה בביתו ודו"ק]:

לא הרי השור כהרי המבעה. לשון התוספות פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה. [דהוה אמינא רגל וכו' כמ"ש הר"ב] ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיניה שהוא קיל מיניה. ואין פירושו כשאר לא ראי זה כראי זה. שפירושו אין חומרא של זה כחומרא של זה. ולכך אין החומרות גורמות זה הדין. אלא הצד השוה שבהם גורם הדין. ע"כ. ובדף ד' פירש"י דהכי קאמר אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה. ע"כ. והא דלא שנאה משנתינו החומרא כמו שפירשה *) בוזה וזה שאין רוח חיים. כתבו התוספות משום דחד מחד קל למצוא חומר באחד מה שאין בחבירו. וכתב רש"י ודלא נקט להו כסדר לא הרי השור כהרי בור. משום דתו לא הוי מצי למתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים דהא בור אין בו רוח חיים. ועוד טעמא אחרינא דהא רבותא אשמועינן דאף ע"ג שיש לשניהם רוח חיים לא נפיק חד מחבריה: