משנה טבול יום

רבי יהודה הנשיא

מקור: Sefaria, משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913 (https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739). רישיון: נחלת הכלל.

פרק א

(א) המכנס חלות. על מנת להפריש. ונשכו. בית שמאי אומרים חבור בטבול יום. ובית הלל אומרים אינו חבור. מקרצות נושכות זו בזו. וככרות נושכות זו בזו. האופה חמיטה על גבי חמיטה. עד שלא קרמו בתנור. וקולית של מים המחולחלת. ורתיחת גריסין של פול ראשונה. ורתיחת יין חדש. ר' יהודה אומר אף של אורז. בית שמאי אומרים חבור בטבול יום. בית הילל אומרים אינו חבור. ומודים בשאר כל הטומאות בין קלות בין חמורות:

(ב) המכנס חלות. על מנת שלא להפריש. האופה חמיטה על גבי חמיטה. משקרמו בתנור. וקולית של מים שאינה מחולחלת. ורתיחת גריסין של פול שניה. ורתיחת יין ישן ושל שמן לעולם. ושל עדשים. רבי יהודה אומר אף של טופח טמאים בטבול יום. ואין צריך לומר בכל הטומאות:

(ג) מסמר שאחר הככר. וגרגר מלח קטן. וחרחור פחות מכאצבע. רבי יוסי אומר כל שהוא נאכל עליו. טמאים בטבול יום. ואין צריך לומר בכל הטומאות:

(ד) הצרור שבככר. וגרגר מלח גדול והתורמוס. והחרחור יתר מכאצבע. ר' יוסי אומר כל שאינו נאכל עמו טהורים באב הטומאה. ואין צריך לומר בטבול יום:

(ה) השעורה. והכוסמת. בזמן שאינן קלופים. התיאה והחלתית. והאלום. רבי יהודה אומר אף אפונים שחורים. טהורים באב הטומאה. ואין צריך לומר בטבול יום. דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים טהורים בטבול יום. וטמאים בכל הטומאות. השעורה והכוסמת בזמן שהן קלופים. והחטה בין שהיא קלופה. בין שאינה קלופה. הקצח והשמשום והפלפל. ר' יהודה אומר אף אפונים לבנים טמאים בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטומאות:

פרק ב

(א) משקה טבול יום כמשקין שהוא נוגע בהן. אלו ואלו אינן מטמאין ושאר כל הטמאין בין קלין בין חמורין. המשקה היוצאים מהן כמשקין שהוא נוגע בהן. אלו ואלו תחלה. חוץ מן המשקה. שהוא אב הטומאה:

(ב) קדרה שהיא מלאה משקים. ונגע בה טבול יום. אם היה משקה תרומה. המשקין פסולין והקדרה טהורה. ואם היה משקה חולין. הכל טהור. ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא. זה חומר בידים מבטבול יום. וחומר בטבול יום מבידים. שספק טבול יום פוסל את התרומה. והידים ספקן טהור:

(ג) המקפה של תרומה. והשום והשמן של חולין שנגע טבול יום במקצתן. פסל את כולם. המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה. שנגע טבול יום במקצתן. לא פסל אלא מקום מגעו. ואם היה השום מרובה. הולכין אחר הרוב. אמר ר' יהודה אימתי. בזמן שהן גוש בקערה. אבל אם היה מפוזר במדוכה. טהור. מפני שהוא רוצה בפיזורו. ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין. אבל את שדרכן לדוך במשקים. ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה. הרי אלו כעגול של דבלה:

(ד) המקפה והחמיטה של חולין. והשמן של תרומה צף על גביהן. ונגע טבול יום בשמן. לא פסל אלא השמן. ואם חיבץ. כל מקום שהולך השמן. פסל:

(ה) בשר הקדש שקרם עליו הקיפה. נגע טבול יום בקיפה. חתיכות מותרות. נגע בחתיכה. חתיכה וכל העולים עמה חבור זה לזה. ר' יוחנן בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה. וכן בקטניות שקרמו על גבי פרוסות מעשה קדרה בקטניות בזמן שהן פרודים. אינן חבור. בזמן שהן גוש חבור. אם היו גושין הרבה. הרי אלו ימנו. שמן שהוא צף על גבי היין ונגע טבול יום בשמן. לא פסל אלא השמן. ר' יוחנן בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה:

(ו) חבית ששקעה לתוך בור של יין. ונגע בו טבול יום. מן השפה ולפנים. חבור. משפה ולחוץ. אינו חבור. ר' יוחנן בן נורי אומר אפילו על גבה רום קומה ונגע כנגד פיה. חבור:

(ז) חבית שנקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדיה. ונגע בו טבול יום. טמאה. רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה. מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה. המערה מכלי לכלי. ונגע טבול יום בקלוח. אם יש בו. יעלה באחת ומאה:

(ח) בעבוע שבחבית שניקב. בין מבפנים בין מבחוץ ובין מלמעלן בין מלמטן זה כנגד זה טמא באב הטומאה. וטמא באהל המת. הפנימי מלמטה. והחיצון מלמעלן. טמא באב הטומאה. וטמא באהל המת. הפנימי מלמעלן. והחיצון מלמטן. טהור באב הטומאה. וטמא באוהל המת:

פרק ג

(א) כל ידות האוכלים. שהם חבור באב הטומאה. חבור בטבול יום. אוכל שנפרס. ומעורה מקצת. ר' מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו. הרי הוא כמוהו. ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו. הרי הוא כמוהו ר' נחמיה אומר בטהור. וחכמים אומרים בטמא. ושאר כל האוכלים. את שדרכו ליאחז בעלה אוחז אותו בעלה. ובקלח. אוחזין אותו בקלח:

(ב) ירק של תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו. ונגע טבול יום בביצה. לא פסל אלא הקלח שכנגדו. ר' יוסי אומר כל הסדר העליון. אם היה כמין כובע. אינה חבור:

(ג) חוט של ביצה. שקרם על דפנות של לפס. ונגע בו טבול יום. מן השפה ולפנים. חבור. מן השפה ולחוץ. אינו חבור. ר' יוסי אומר חוט וכל שנקלף עמו. וכן בקטניות שקרמו על שפתה של קדרה:

(ד) עסה שנדמעה. או שנתחמצה בשאור של תרומה. אינה נפסלת בטבול יום. רבי יוסי ור' שמעון פוסלין. עסה שהוכשרה במשקה. ונילושה במי פירות. ונגע בהן טבול יום. ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא אומר משום ר' יהושע. פסל את כולה. ר' עקיבא אומר משמו. לא פסל אלא מקום מגעו:

(ה) ירק של חולין שבשלו בשמן של תרומה. ונגע בו טבול יום. ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא אומר משום ר' יהושע. פסל כולה. רבי עקיבא אומר משמו. לא פסל אלא מקום מגעו:

(ו) טהור שנגס מן האוכל. ונפל על בגדיו. ועל ככר של תרומה טהור. היה אוכל זיתים פצועים ותמרים רטובות. כל שהוא רוצה למוץ את גרעינתו. ונפל על בגדיו. ועל ככר של תרומה. טמא. היה אוכל זיתים נגובין ותמרים יבשות. כל שאינו רוצה למוץ את גרעינתו ונפל על בגדיו. ועל ככר של תרומה טהור. אחד טהור. ואחד טבול יום. כאלו. ר' מאיר אומר אלו ואלו טמאין בטבול יום. שמשקין של טמא. מכשירין לרצונו. ושלא לרצונו. וחכמים אומרים אין טבול יום טמא:

פרק ד

(א) אוכל מעשר שהוכשר במשקה. ונגע בו טבול יום. או ידים מסואבות. מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה. מפני שהוא שלישי. והשלישי טהור לחולין:

(ב) האשה שהיא טבולת יום. לשה את העסה. וקוצה לה חלה ומפרשתה ומנחתה בכפישה מצרית. או בנחותא. ומקפת וקורא לה שם. מפני שהיא שלישי. והשלישי טהור לחולין:

(ג) עריבה שהיה טבולת יום. לשין בה את העסה וקוצין ממנה חלה. ומקפת וקורין לה שם. מפני שהיא שלישי. והשלישי טהור לחולין:

(ד) לגין שהוא טבול יום. ומלאהו מן החבית מעשר טבל. אם אמר הרי זו תרומת מעשר משתחשך. הרי זו תרומת מעשר. אם אמר הרי זה ערוב. לא אמר כלום. נשברה החבית הלגין בטבלו. נשבר הלגין. החבית בטבלה:

(ה) בראשונה היו אומרים. מחללין על פירות עם הארץ. חזרו לומר אף על מעותיו. בראשונה היו אומרים היוצא בקולר. ואמר כתבו גט לאשתי. הרי אלו יכתבו ויתנו. חזרו לומר. אף המפרש והיוצא בשיירא. ר' שמעון שזורי אומר אף המסוכן:

(ו) הכדומן האשקלונים שנשברו. ואנקלי שלהם קיימת הרי אלו טמאין. המעבר. והמזרה. והמגוב. וכן מסרק של ראש. שנטלה אחת משיניהן. ועשאן של מתכות. הרי אלו טמאין. ועל כלן אמר ר' יהושע. דבר חדש חדשו הסופרים. ואין לי מה להשיב:

(ז) התורם את הבור. ואמר הרי זו תרומה. על מנת שתעלה שלום. שלום מן השבר ומן השפיכה. אבל לא מן הטומאה. ר' שמעון אומר אף מן הטומאה. נשברה אינה מדמעת. עד היכן תשבר ולא תדמע. כדי שתתגלגל ותגיע לבור. ר' יוסי אומר אף מי שהיה בו דעת להתנות. ולא התנה. נשברה. אינה מדמעת. מפני שהוא תנאי בית דין: