משנה ראש השנה

פרק א

(א) ארבעה ראשי שנים הם. באחד בניסן ראש השנה למלכים. ולרגלים. באחד באלול. ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים. ולשמיטין. וליובלות. לנטיעה. ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן. כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים בחמשה עשר בו:

(ב) בארבעה פרקים העולם נידון. בפסח על התבואה. בעצרת על פירות האילן. בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. שנאמר (תהלים לג, טו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ובחג. נידונין על המים:

(ג) על ששה חדשים השלוחין יוצאין. על ניסן. מפני הפסח. על אב מפני התענית. על אלול מפני ראש השנה. על תשרי מפני תקנת המועדות. על כסלו מפני חנוכה. ועל אדר מפני הפורים. וכשהיה בית המקדש קיים. יוצאין אף על אייר. מפני פסח קטן.

(ד) על שני חדשים מחללין את השבת. על ניסן. ועל תשרי. שבהן השלוחין יוצאין לסוריא. ובהן מתקנין את המועדות. וכשהיה בית המקדש קיים מחללין אף על כולן. מפני תקנת הקרבן:

(ה) בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל. מחללין עליו את השבת. רבי יוסי אומר אם נראה בעליל. אין מחללין עליו את השבת:

(ו) מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועכבן רבי עקיבא בלוד. שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים. נמצאת מכשילן לעתיד לבא:

(ז) אב ובנו שראו את החדש. ילכו. לא שמצטרפין זה עם זה. אלא שאם יפסל אחד מהן. יצטרף השני עם אחר. רבי שמעון אומר אב ובנו וכל הקרובין. כשרין לעדות החדש. אמר רבי יוסי מעשה בטוביה הרופא. שראה את החדש בירושלם. הוא ובנו ועבדו משוחרר. וקבלו הכהנים אותו. ואת בנו. ופסלו את עבדו. וכשבאו לפני בית דין קבלו אותו. ואת עבדו. ופסלו את בנו:

(ח) אלו הן הפסולין. המשחק בקוביא. ומלוי ברבית. ומפריחי יונים. וסוחרי שביעית. ועבדים. זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה. אף הן אינן כשירים לה:

(ט) מי שראה את החדש ואינו יכול להלך. מוליכין אותו על החמור. אפילו במטה. ואם צודה להם. לוקחין בידם מקלות. ואם היתה דרך רחוקה. לוקחין בידם מזונות. שעל מהלך לילה ויום. מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש. שנאמר (ויקרא כג, ד) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם: