משנה בבא בתרא

רבי יהודה הנשיא

מקור: Sefaria, משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913 (https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739). רישיון: נחלת הכלל.

פרק א

(א) השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל. גזית. כפיסין לבינים. בונים. הכל כמנהג המדינה. בגויל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים. בגזית זה נותן טפחיים ומחצה. וזה נותן טפחיים ומחצה. בכפיסין זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים. בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם:

(ב) וכן בגנה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו. אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. אלא אם רוצה כונס לתוך שלו ובונה. ועושה חזית מבחוץ. לפיכך אם נפל הכותל. המקום והאבנים שלו. אם עשו מדעת שניהן בונין את הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן. לפיכך אם נפל הכותל. המקום והאבנים של שניהם:

(ג) המקיף את חבירו משלש רוחותיו. וגדר את הראשונה. ואת השניה ואת השלישית. אין מחייבין אותו. רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל:

(ד) כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו. עד ארבע אמות. בחזקת שנתן. עד שיביא ראיה שלא נתן. מארבע אמות ולמעלה. אין מחייבין אותו. סמך לו כותל אחר אף על פי שלא נתן עליו את התקרה. מגלגלין עליו את הכל. בחזקת שלא נתן. עד שיביא ראיה שנתן:

(ה) כופין אותו לבנות בית שער. ודלת לחצר. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער. כופין אותו לבנות לעיר. חומה ודלתים ובריח. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל העיירות ראויות לחומה. כמה יהא בעיר. ויהא כאנשי העיר. שנים עשר חודש. קנה בה בית דירה. הרי הוא כאנשי העיר מיד:

(ו) אין חולקין את החצר. עד שיהא ארבע אמות לזה. וארבע אמות לזה. ולא את השדה. עד שיהא בה תשעה קבין לזה. ותשעה קבין לזה. רבי יהודה אומר עד שיהא בה תשעת חצאי קבין לזה. ותשעת חצאי קבין לזה. ולא את הגנה. עד שיהא בה חצי קב לזה. וחצי קב לזה. רבי עקיבא אומר בית רובע. ולא את הטרקלין. ולא את המורן ולא את השובך. ולא את הטלית. ולא את המרחץ. ולא את בית הבד. עד שיהא בהן כדי לזה. וכדי לזה. זה הכלל כל שיחלק ושמו עליו. חולקין. ואם לאו אין חולקין. אימתי. בזמן שאין שניהם רוצים. אבל בזמן ששניהם רוצים. אפילו בפחות מכאן. יחלוקו. וכתבי הקודש. אף על פי ששניהם רוצים. לא יחלוקו:

פרק ב

(א) לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו. ולא שיח. ולא מערה. ולא אמת המים. ולא נברכת כובסין. אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. מרחיקין את הגפת. ואת הזבל. ואת המלח. ואת הסיד. ואת הסלעים. מכותלו של חבירו שלשה טפחים. וסד בסיד. מרחיקין את הזרעים. ואת המחרישה. ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים. ומרחיקין את הרחים שלשה מן השכב. שהן ארבעה מן הרכב. ואת התנור שלשה מן הכליא. שהן ארבעה מן השפה.

(ב) לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית. אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות. היה מעמידו בעליה. צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים. ובכירה טפח. ואם הזיק משלם מה שהזיק. רבי שמעון אומר לא אמרו כל השיעורין האלו. אלא שאם הזיק פטור מלשלם:

(ג) לא יפתח אדם חנות של נחתומין. ושל צבעין. תחת אוצרו של חבירו. ולא רפת בקר. באמת ביין התירו. אבל לא רפת בקר. חנות שבחצר. יכול למחות בידו. ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין. עושה כלים. יוצא ומוכר בתוך השוק. אבל אינו יכול למחות בידו. ולומר לו איני יכול לישן. לא מקול הפטיש. ולא מקול הרחים. ולא מקול התינוקות:

(ד) מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו. לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. והחלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות:

(ה) מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות. כדי שלא תקפוץ הנמיה. ואת הכותל מן המזחילה. ארבע אמות. כדי שיהא זוקף את הסולם. מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה. ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח. רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין. מלא שגר היונה. ואם לקחו. אפילו בית רובע. הרי הוא בחזקתו:

(ו) ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה. הרי הוא של בעל השובך. חוץ מחמשים אמה. הרי הוא של מוצאו. נמצא בין שני שובכות. קרוב לזה שלו. קרוב לזה שלו. מחצה על מחצה. שניהם יחלוקו:

(ז) מרחיקין את האילן מן העיר. עשרים וחמש אמה ובחרוב. ובשקמה. חמשים אמה. אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה. אם העיר קדמה. קוצץ. ואינו נותן דמים. ואם האילן קדם. קוצץ ונותן דמים. ספק זה קדם. ספק זה קדם. קוצץ ואינו נותן דמים:

(ח) מרחיקין גורן קבוע מן העיר. חמשים אמה. לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח. ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו. כדי שלא יזיק:

(ט) מרחיקין את הנבילות. ואת הקברות. ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה. ומרחיק חמשים אמה

(י) מרחיקין את המשרה. מן הירק. ואת הכרישין. מן הבצלים. ואת החרדל. מן הדבורים. רבי יוסי מתיר בחרדל:

(יא) מרחיקין את האילן מן הבור. עשרים וחמש אמה. ובחרוב ובשקמה. חמשים אמה. בין מלמעלה בין מן הצד. אם הבור קדמה. קוצץ ונותן דמים. ואם אילן קדם. לא יקוץ. ספק זה קדם. וספק זה קדם. לא יקוץ. רבי יוסי אומר. אף על פי שהבור קודמת לאילן לא יקוץ. שזה חופר בתוך שלו. וזה נוטע בתוך שלו:

(יב) לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו. אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. אחד גפנים. ואחד כל אילן. היה גדר בינתים. זה סומך לגדר מכאן. וזה סומך לגדר מכאן. היו שרשים יוצאין לתוך של חבירו. מעמיק שלשה טפחים. כדי שלא יעכב את המחרישה. היה חופר בור. שיח. ומערה. קוצץ ויורד. והעצים שלו :

(יג) אילן שהוא נוטה לשדה חבירו. קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה. ובחרוב ובשקמה. כנגד המשקולת. בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת. אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת:

(יד) אילן שהוא נוטה לרשות הרבים. קוצץ. כדי שיהא גמל עובר ורוכבו. רבי יהודה אומר גמל טעון פשתן. או חבילי זמורות. רבי שמעון אומר. כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה:

פרק ג

(א) חזקת הבתים. והבורות. והשיחין. והמערות. והשובכות. והמרחצאות. ובית הבדין. ובית השלחין. והעבדים. וכל שהוא עושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום. שדה הבעל. חזקת השלש שנים. ואינה מיום ליום. רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה. ושלשה באחרונה. ושנים עשר חדש באמצע. הרי שמנה עשר חדש. רבי עקיבא אומר. חדש בראשונה. וחדש באחרונה. ושנים עשר חדש באמצע. הרי ארבעה עשר חדש. אמר רבי ישמעאל במה דברים אמורים בשדה לבן. אבל בשדה אילן כנס את תבואתו. מסק את זיתיו. כנס את קייצו. הרי אלו שלש שנים:

(ב) שלש ארצות לחזקה. יהודה. ועבר הירדן. והגליל. היה ביהודה. והחזיק בגליל. בגליל. והחזיק ביהודה. אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה. אמר רבי יהודה לא אמרו שלש שנים. אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה. וילכו ויודיעוהו שנה. ויבא לשנה אחרת:

(ג) כל חזקה שאין עמה טענה. אינה חזקה. כיצד אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי. והוא אמר לו שלא אמר לי אדם דבר מעולם. אינה חזקה. שמכרת לי. שנתת לי במתנה. אביך מכרה לי. אביך נתנה לי במתנה. הרי זו חזקה. והבא משום ירושה. אינו צריך טענה. האומנין והשותפים והאריסין והאפוטרופין אין להם חזקה. אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה. ולא לאב בנכסי הבן. ולא לבן בנכסי האב. במה דברים אמורים במחזיק. אבל בנותן מתנה. והאחין שחלקו. והמחזיק בנכסי הגר. נעל וגדר. ופרץ. כל שהוא. הרי זו חזקה:

(ד) היו שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים. ונמצאו זוממים. משלמין לו את הכל. שנים בראשונה ושנים בשניה. ושנים בשלישית משלשין ביניהם. שלשה אחים. ואחד מצטרף עמהם. הרי אלו שלש עדיות. והן עדות אחת להזמה:

(ה) אלו דברים שיש להם חזקה. ואלו דברים שאין להם חזקה. היה מעמיד בהמה בחצר. תנור. וכירים. ורחים. ומגדל תרנגולין. ונותן זבלו בחצר. אינה חזקה. אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוה עשרה טפחים. וכן לתנור. וכן לכירים. וכן לרחים. הכניס תרנגולין לתוך הבית. ועשה מקום לזבלו עמוק שלשה. או גבוה שלשה. הרי זו חזקה:

(ו) המרזב אין לו חזקה. ויש למקומו חזקה. המזחילה יש לה חזקה. סולם המצרי אין לו חזקה. ולצורי. יש לו חזקה. חלון המצרית. אין לה חזקה. ולצורית. יש לה חזקה. איזו היא חלון המצרית כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה. רבי יהודה אומר אם יש לה מלבן. אף על פי שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה. הרי זו חזקה. הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות. פחות מטפח אין לו חזקה. ואין יכול למחות:

(ז) לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין. לקח בית בחצר אחרת. לא יפתחנה לחצר השותפין. בנה עלייה על גבי ביתו. לא יפתחנה לחצר השותפין. אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו. ובונה עלייה על גבי ביתו. ופותחה לתוך ביתו. לא יפתח אדם לחצר השותפין. פתח כנגד פתח. וחלון כנגד חלון. היה קטן. לא יעשנו גדול. אחד לא יעשנו שנים. אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח. וחלון כנגד חלון. היה קטן. עושה אותו גדול. אחד. עושה אותו שנים:

(ח) אין עושין חלל תחת רשות הרבים. בורות. שיחין. ומערות. רבי אליעזר מתיר. כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים. אלא אם רצה כונס תוך שלו ומוציא. לקח חצר. ובה זיזין וגזוזטראות. הרי זו בחזקתה:

פרק ד

(א) המוכר את הבית לא מכר היציע. ואף על פי שהיא פתוחה לתוכו. ולא את החדר שלפנים ממנו ולא את הגג. בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים. רבי יהודה אומר אם יש לו צורת פתח. אף על פי שאינו גבוה עשרה טפחים. אינו מכור:

(ב) לא את הבור. ולא את הדות. אף על פי שכתב לו עומקא ורומא. וצריך ליקח לו דרך. דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך. ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו. שאינו צריך ליקח לו דרך. מכרן לאחר. רבי עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך. וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך.

(ג) המוכר את הבית. מכר את הדלת. אבל לא את המפתח. מכר את המכתשת הקבועה. אבל לא את המטלטלת. מכר את האיצטרובל. אבל לא את הקלת. ולא את התנור ולא את הכירים. בזמן שאמר לו. הוא וכל מה שבתוכו. הרי כולן מכורין:

(ד) המוכר את החצר. מכר בתים. בורות. שיחין. ומערות. אבל לא את המטלטלין. בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה. הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה. רבי אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר.

(ה) המוכר את בית הבד. מכר את הים. ואת הממל. ואת הבתולות. אבל לא מכר את העכירין. ואת הגלגל. ואת הקורה. ובזמן שאמר לו. הוא. וכל מה שבתוכו. הרי כולן מכורין. רבי אליעזר אומר המוכר בית הבד. מכר את הקורה:

(ו) המוכר את המרחץ. לא מכר את הנסרים. ואת הספסלים. ואת הוילאות. בזמן שאמר לו. הוא וכל מה שבתוכו. הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר לא את המגורות של מים ולא את אוצרות של עצים:

(ז) המוכר את העיר. מכר בתים בורות שיחין ומערות מרחצאות ושובכות. בית הבדין ובית השלחין. אבל לא את המטלטלין. ובזמן שאמר לו. היא. וכל מה שבתוכה. אפילו היו בה בהמה ועבדים. הרי כולן מכורין. רבן שמעון בן גמליאל אומר. המוכר את העיר מכר את הסנטר.

(ח) המוכר את השדה מכר את האבנים. שהם לצורכה. ואת הקנים שבכרם. שהם לצורכו. ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע. ואת מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע. ואת השומרה שאינה עשויה בטיט. ואת החרוב שאינו מורכב. ואת בתולת השקמה:

(ט) אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצורכה. ולא את הקנים שבכרם שאינן לצורכו ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע. בזמן שאמר לו. היא וכל מה שבתוכה. הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר לא את מחיצת הקנים. שהיא בית רובע. ולא את השומרה שהיא עשויה בטיט. ולא את החרוב המורכב. ולא את סדן השקמה. ולא את הבור. ולא את הגת. ולא את השובך. בין חרבין בין ישובין. וצריך ליקח לו דרך. דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים אינו צריך. ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך. מכרן לאחר. רבי עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך. וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך. במה דברים אמורים במוכר. אבל בנותן מתנה נותן את כולם. האחין שחלקו. זכו בשדה. זכו בכולם. המחזיק בנכסי הגר. החזיק בשדה. החזיק בכולם. המקדיש את השדה. הקדיש את כולם. רבי שמעון אומר המקדיש שדה לא הקדיש אלא את החרוב המורכב. ואת סדן השקמה:

פרק ה

(א) המוכר את הספינה מכר את התורן. ואת הנס. ואת העוגין. ואת כל המנהיגין אותה. אבל לא מכר לא את העבדים. ולא את המרצופין. ולא את האנתיקי. ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה. הרי כולן מכורין. מכר את הקרון. לא מכר את הפרדות. מכר את הפרדות. לא מכר את הקרון. מכר את הצמד. לא מכר את הבקר. מכר את הבקר. לא מכר את הצמד. רבי יהודה אומר הדמים מודיעין. כיצד אמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז. וחכמים אומרים אין הדמים ראיה:

(ב) המוכר את החמור. לא מכר כליו. נחום המדי אומר מכר כליו. רבי יהודה אומר פעמים מכורין. ופעמים אינן מכורין. כיצד היה חמור לפניו. וכליו עליו. ואמר לו מכור לי חמורך זה. הרי כליו מכורין. חמורך הוא. אין כליו מכורין:

(ג) המוכר את החמור מכר את הסייח. מכר את הפרה לא מכר את בנה. מכר אשפה מכר זבלה. מכר בור מכר מימיו. מכר כוורת מכר דבורים. מכר שובך. מכר יונים. הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה. פירות כוורת. נוטל שלשה נחילין ומסרס. חלות דבש. מניח שתי חלות. זיתים לקוץ. מניח שתי גרופיות:

(ד) הקונה שני אילנות בתוך שדה חברו. הרי זה לא קנה קרקע. רבי מאיר אומר קנה קרקע. הגדילו לא ישפה. והעולה מן הגזע שלו. ומן השרשים של בעל הקרקע. ואם מתו. אין לו קרקע. קנה שלשה קנה קרקע. הגדילו ישפה. והעולה מן הגזע ומן השרשין. שלו. ואם מתו יש לו קרקע:

(ה) המוכר ראש בהמה גסה לא מכר את הרגלים. מכר את הרגלים לא מכר את הראש. מכר את הקנה לא מכר את הכבד. מכר את הכבד. לא מכר את הקנה. אבל בדקה מכר את הראש מכר את הרגלים. מכר את הרגלים. לא מכר את הראש. מכר את הקנה. מכר את הכבד. מכר את הכבד. לא מכר את הקנה:

(ו) ארבע מדות במוכרין. מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות. הלוקח יכול לחזור בו. רעות ונמצאו יפות. מוכר יכול לחזור בו. רעות ונמצאו רעות. יפות ונמצאו יפות. אין אחד מהם יכול לחזור בו. שחמתית ונמצאת לבנה. לבנה ונמצאת שחמתית. עצים של זית ונמצאו של שקמה. של שקמה. ונמצאו של זית. יין ונמצא חומץ. חומץ ונמצא יין. שניהם יכולין לחזור בהן:

(ז) המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד. קנה. מדד ולא משך. לא קנה. אם היה פקח. שוכר את מקומן. הלוקח פשתן מחבירו. הרי זה לא קנה. עד שיטלטלנו ממקום למקום. ואם היה במחובר לקרקע. ותלש כל שהוא. קנה:

(ח) המוכר יין ושמן לחבירו. והוקרו. או שהוזלו. אם עד שלא נתמלאת המדה. למוכר. משנתמלאת המדה. ללוקח. ואם היה סרסור ביניהן. נשברה החבית. נשברה לסרסור. וחייב להטיף לו שלש טפין. הרכינה ומיצה. הרי הוא של מוכר. והחנוני. אינו חייב להטיף שלש טפין. רבי יהודה אומר ערב שבת עם חשכה. פטור:

(ט) השולח את בנו אצל חנוני ופונדיון בידו ומדד לו באיסר שמן. ונתן לו את האיסר. שבר את הצלוחית. ואבד את האיסר. חנוני חייב. רבי יהודה פוטר. שעל מנת כן שלחו. ומודים חכמים לרבי יהודה. בזמן שהצלוחית ביד התינוק. ומדד חנוני לתוכה חנוני פטור:

(י) הסיטון מקנח מדותיו אחת לשלשים יום. ובעל הבית אחת לשנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר. חלוף הדברים. חנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת. ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל:

(יא) אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בלח. אבל ביבש אינו צריך. וחייב להכריע לו טפח. היה שוקל לו עין בעין. נותן לו גירומיו. אחד לעשרה בלח. ואחד לעשרים ביבש. מקום שנהגו למוד בדקה. לא ימוד בגסה. בגסה. לא ימוד בדקה. למחוק. לא יגדוש. לגדוש. לא ימחוק:

פרק ו

(א) המוכר פירות לחברו. ולא צמחו. ואפילו זרע פשתן. אינו חייב באחריותן. רבן שמעון בן גמליאל אומר. זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן:

(ב) המוכר פירות לחבירו. הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה. תאנים. מקבל עליו עשר מתולעות למאה. מרתף של יין. מקבל עליו עשר קוססות למאה. קנקנים בשרון. מקבל עליו עשר פיטסיאות למאה:

(ג) המוכר יין לחבירו והחמיץ. אינו חייב באחריותו. ואם ידוע שיינו מחמיץ. הרי זה מקח טעות. ואם אמר לו. יין מבושם אני מוכר לך. חייב להעמיד לו עד העצרת. וישן משל אשתקד. ומיושן משל שלש שנים:

(ד) המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית. וכן המקבל מחבירו לבנות לו בית חתנות לבנו. ובית אלמנות לבתו. בונה ארבע אמות על שש דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר רפת בקר הוא זה. הרוצה לעשות רפת בקר. בונה ארבע אמות על שש. בית קטן. שש על שמנה. גדול. שמנה על עשר. טרקלין. עשר על עשר. רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו. ראיה לדבר היכל. רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כבנין ההיכל.

(ה) מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו. נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין. ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין. ואינו מכניס בהמתו ומשקה מבורו אלא ממלא ומשקה מבחוץ. וזה עושה לו פותחת. וזה עושה לו פותחת:

(ו) מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו. נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסים. ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין. ואינו מכניס לתוכה תגרין. ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת. והחיצון זורע את הדרך. נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם. נכנס בשעה שהוא רוצה. ויוצא בשעה שהוא רוצה. ומכניס לתוכה תגרין. ולא יכנס מתוכה. לתוך שדה אחרת. וזה וזה אינם רשאים לזורעה:

(ז) מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו. נטלה ונתן להם מן הצד. מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו. דרך היחיד ארבע אמות. דרך הרבים שש עשרה אמה. דרך המלך אין לה שיעור. דרך הקבר אין לה שיעור. המעמד דייני צפורי אמרו בית ארבעת קבין:

(ח) המוכר מקום לחבירו. לעשות לו קבר. וכן המקבל מחבירו לעשות לו קבר. עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש. ופותח לתוכה שמונה כוכין. שלש מכאן ושלש מכאן ושתים מכנגדן. וכוכין אורכן ארבע אמות. ורומן שבעה. ורחבן ששה. רבי שמעון אומר עושה תוכה של מערה שש אמות על שמנה. ופותח לתוכה שלשה עשר כוך. ארבעה מכאן וארבעה מכאן ושלשה מכנגדן. ואחד מימין הפתח ואחד מן השמאל. ועושה חצר על פי המערה שש על שש כמלא המטה וקובריה. ופותח לתוכה שתי מערות אחת מכאן ואחת מכאן. רבי שמעון אומר ארבע לארבע רוחותיה. רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל לפי הסלע:

פרק ז

(א) האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך. היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים. או סלעים גבוהים עשרה טפחים אינן נמדדין עמה. פחות מכאן נמדדין עמה. ואם אמר לו כבית כור עפר. אפילו היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים. או סלעים גבוהין יותר מעשרה טפחים. הרי אלו נמדדין עמה.

(ב) בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל. פחת כל שהוא ינכה. הותיר כל שהוא יחזיר. אם אמר הן חסר הן יתר. אפילו פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו. יותר מכאן יעשה חשבון. מה הוא מהדר לו. מעות. ואם רצה. מחזיר לו קרקע. ולמה אמרו מחזיר לו מעות. לייפות כחו של מוכר. שאם שייר בשדה בית תשעה קבין. ובגינה בית חצי קב. וכדברי רבי עקיבא בית רובע. מחזיר לו את הקרקע. ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא את כל המותר:

(ג) מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר. בטל הן חסר הן יתר מדה בחבל. הן חסר הן יתר מדה בחבל. בטל מדה בחבל הן חסר הן יתר. דברי בן ננס. בסימניו ובמצריו. פחות משתות הגיעו. עד שתות ינכה:

(ד) האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך. משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו. חציה בדרום אני מוכר לך. משמנין ביניהן. ונוטל חציה בדרום. והוא מקבל עליו מקום הגדר. חריץ. ובן חריץ. וכמה הוא חריץ ששה טפחים. ובן חריץ. שלשה:

פרק ח

(א) יש נוחלין ומנחילין. ויש נוחלין ולא מנחילין. מנחילין ולא נוחלין. לא נוחלין ולא מנחילין. ואלו נוחלין ומנחילין. האב את הבנים. והבנים את האב. והאחין מן האב. נוחלין ומנחילין. האיש את אמו. והאיש את אשתו. ובני אחיות. נוחלין ולא מנחילין. האשה את בניה. והאשה את בעלה. ואחי האם. מנחילין ולא נוחלין. והאחים מן האם לא נוחלין ולא מנחילין:

(ב) סדר נחלות כך הוא. (במדבר כז, ח) איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. בן קודם לבת. וכל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת. בת קודמת לאחין. יוצאי יריכה של בת. קודמין לאחין. אחין קודמין לאחי האב. יוצאי יריכן של אחין קודמין לאחי האב. זה הכלל כל הקודם בנחלה. יוצאי יריכו קודמין. והאב קודם לכל יוצאי יריכו:

(ג) בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה. חלק אביהן שהיה עם יוצאי מצרים. וחלקו עם אחיו בנכסי חפר. ושהיה בכור. נוטל שני חלקים:

(ד) אחד הבן ואחד הבת. בנחלה. אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב. ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. והבנות נזונות מנכסי האב. ואינן נזונות מנכסי האם.

(ה) האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים. איש פלוני בני לא יירש עם אחיו. לא אמר כלום. שהתנה על מה שכתוב בתורה. המחלק נכסיו לבניו על פיו. ריבה לאחד. ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור. דבריו קיימין. ואם אמר משום ירושה. לא אמר כלום. כתב בין בתחלה. בין באמצע. בין בסוף. משום מתנה. דבריו קיימין. האומר איש פלוני יירשני. במקום שיש בת. בתי תירשני במקום שיש בן. לא אמר כלום. שהתנה על מה שכתוב בתורה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שהוא ראוי לירושה דבריו קיימין. ועל מי שאין ראוי לירושה. אין דבריו קיימין. הכותב את נכסיו לאחרים. והניח את בניו. מה שעשה עשוי. אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היו בניו נוהגין כשורה. זכור לטוב:

(ו) האומר זה בני. נאמן. זה אחי. אינו נאמן. ונוטל עמו בחלקו. מת. יחזרו נכסים למקומן. נפלו לו נכסים ממקום אחר. יירשו אחיו עמו. מי שמת. ונמצאת דייתיקי קשורה על יריכו. הרי זו אינה כלום זיכה בה לאחר. בין מן היורשין. בין שאינו מן היורשין. דבריו קיימין:

(ז) הכותב נכסיו לבניו. צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אינו צריך. הכותב נכסיו לבנו. לאחר מותו. האב אינו יכול למכור. מפני שהן כתובין לבן. והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב. מכר האב מכורין עד שימות. מכר הבן. אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב. האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה. ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. הניח בנים גדולים וקטנים. אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים. ולא הקטנים נזונין על הגדולים. אלא חולקין בשוה. נשאו הגדולים. ישאו הקטנים. ואם אמרו קטנים. הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם. אלא מה שנתן להם אביהם נתן.

(ח) הניח בנות גדולות וקטנות. אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות. ולא הקטנות נזונות על הגדולות. אלא חולקות בשוה. נשאו גדולות ישאו קטנות. ואם אמרו קטנות. הרי אנו נושאות כדרך שנשאתם אתם. אין שומעין להן. זה חומר בבנות מבבנים. שהבנות נזונות על הבנים. ואין נזונות על הבנות:

פרק ט

(א) מי שמת והניח בנים ובנות. בזמן שהנכסים מרובים. בנים יירשו והבנות יזונו. נכסין מועטין הבנות יזונו. והבנים ישאלו על הפתחים. אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי. אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון:

(ב) הניח בנים ובנות וטומטום. בזמן שהנכסים מרובים. הזכרים דוחין אותו אצל נקבות. נכסין מועטין. הנקבות דוחות אותו אצל זכרים. האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה. ילדה זכר נוטל מנה. נקבה מאתים. ילדה נקבה נוטלת מאתים. אם זכר מנה אם נקבה מאתים. ילדה זכר ונקבה. זכר נוטל מנה. והנקבה נוטלת מאתים. ילדה טומטום אינו נוטל. אם אמר כל מה שתלד אשתי יטול. הרי זה יטול. ואם אין שם יורש אלא הוא. יורש את הכל:

(ג) הניח בנים גדולים וקטנים. השביחו גדולים את הנכסים. השביחו לאמצע. אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא. הרי אנו עושים ואוכלין השביחו לעצמן. וכן האשה שהשביחה את הנכסים. השביחה לאמצע. אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי. הרי אני עושה ואוכלת השביחה לעצמה:

(ד) האחין השותפין. שנפל אחד מהן לאומנות. נפל לאמצע. חלה ונתרפא. נתרפא משל עצמו. האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב. חזרה שושבינות. חזרה לאמצע. שהשושבינות נגבית בבית דין. אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן. אין נגבין בבית דין. מפני שהן גמילות חסדים:

(ה) השולח סבלונות לבית חמיו. שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אינן נגבין. לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין. שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה. הרי אלו נגבין. סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה אינן נגבין:

(ו) שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא. מתנתו קיימת. לא שייר קרקע כל שהוא. אין מתנתו קיימת. לא כתב בה שכיב מרע. הוא אומר שכיב מרע היה. והן אומרים בריא היה. צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה:

(ז) המחלק נכסיו על פיו. רבי אליעזר אומר אחד בריא. ואחד מסוכן. נכסים שיש להן אחריות. נקנין בכסף. ובשטר. ובחזקה. ושאין להן אחריות. אין נקנין אלא במשיכה. אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנו כבינתי לבתי. והיא בשנים עשר מנה. ומתה. וקיימו את דבריה. אמר להן. בני רוכל תקברם אמן. וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין. מפני שאין יכול לכתוב. אבל לא בחיל. רבי יהושע אומר בשבת אמרו קל וחומר בחול. כיוצא בו זכין לקטן ואין זכין לגדול רבי יהושע אומר לקטן אמרו. קל וחומר לגדול:

(ח) נפל הבית עליו ועל אביו. או עליו ועל מורישיו. והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב. יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב. בעלי החוב אומרים. האב מת ראשון ואחר כך מת הבן. בית שמאי אומרים יחלוקו. ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן:

(ט) נפל הבית עליו ועל אשתו. יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה ואחר כך מת הבעל. יורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה. בית שמאי אומרים יחלוקו. ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן. כתובה בחזקת יורשי הבעל. נכסים הנכנסים והיוצאין עמה. בחזקת יורשי האב:

(י) נפל הבית עליו. ועל אמו. אלו ואלו מודים שיחלוקו. אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן. אמר לו בן עזאי על החלוקין אנו מצטערין. אלא שבאת לחלק עלינו את השוין:

פרק י

(א) גט פשוט עדיו מתוכו. ומקושר עדיו מאחוריו. פשוט שכתבו עדיו מאחוריו. ומקושר שכתבו עדיו מתוכו. שניהם פסולים. רבי חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר. מפני שיכול לעשותו פשוט. רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה:

(ב) גט פשוט עדיו בשנים. ומקושר בשלשה. פשוט שכתוב בו עד אחד. ומקושר שכתוב בו שני עדים. שניהם פסולין. כתב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרין. אין לו אלא עשרין. זוזין מאה דאינון תלתין סלעין. אין לו אלא מנה. כסף זוזין דאינון ונמחק. אין פחות משתים. כסף סלעין דאינון ונמחק. אין פחות משנים. דרכונות דאינון ונמחק. אין פחות משתים. כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים. מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון. אם כן למה כותבין את העליון. שאם תמחק אות אחת מן התחתון. ילמד מן העליון:

(ג) כותבין גט לאיש. אף על פי שאין אשתו עמו. והשובר לאשה. אף על פי שאין בעלה עמה. ובלבד שיהא מכירן. והבעל נותן שכר. כותבין שטר ללוה. אף על פי שאין מלוה עמו. ואין כותבין למלוה. עד שיהא לוה עמו. והלוה נותן שכר. כותבין שטר למוכר. אף על פי שאין לוקח עמו. ואין כותבין ללוקח. עד שיהא מוכר עמו. והלוקח נותן שכר:

(ד) אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין. אלא מדעת שניהם. והחתן נותן שכר. אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם. והמקבל נותן שכר. אין כותבין שטרי בירורין. וכל מעשה בית דין. אלא מדעת שניהם ושניהם נותנים שכר. רבן שמעון בן גמליאל אומר. שניהם כותבין שנים. לזה לעצמו. ולזה לעצמו:

(ה) מי שפרע מקצת חובו. והשליש את שטרו. ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני. תן לו שטרו. הגיע זמן ולא נתן. רבי יוסי אומר יתן. רבי יהודה אומר לא יתן:

(ו) מי שנמחק שטר חובו מעידין עליו עדים. ובא לפני בית דין ועושין לו קיום. איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני. ופלוני ופלוני עדיו. מי שפרע מקצת חובו. רבי יהודה אומר יחליף. רבי יוסי אומר. יכתוב שובר. אמר רבי יהודה נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים. אמר לו רבי יוסי כך יפה לו. ולא יורע כחו של זה:

(ז) שני אחין. אחד עני ואחד עשיר. והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד. עשאן לשכר. השכר לאמצע. עשאן לעצמן. הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ. קח לך זיתים ובא ועשם בבית הבד. שנים שהיו בעיר אחת. שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון. אין יכולין להוציא שטר חוב. זה על זה. ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב. נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע. שטרות שניהן פרועין. כיצד יעשו. ישלשו. ואם היו משולשים יכתבו סימן. ואם היו מסומנין. יכתבו כהן. האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע. ואיני יודע איזהו. שטרות כולן פרועין. נמצא לאחד שם שנים. הגדול פרוע. והקטן אינו פרוע. המלוה את חבירו על ידי ערב. לא יפרע מן הערב. ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה. יפרע מן הערב. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הערב לאשה בכתובתה. והיה בעלה מגרשה. ידירנה הנאה. שמא יעשו קנוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתו:

(ח) המלוה את חבירו בשטר. גובה מנכסים משועבדים. על ידי עדים. גובה מנכסים בני חורין. הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו. גובה מנכסים בני חורין. ערב היוצא לאחר חיתום שטרות. גובה מנכסים בני חורין. מעשה בא לפני רבי ישמעאל. ואמר גובה מנכסים בני חורין. אמר לו בן ננס אינו גובה. לא מנכסים משועבדים. ולא מנכסים בני חורין. אמר לו למה. אמר לו הרי החונק את אחד בשוק. ומצאו חבירו ואמר לו הנח לו. פטור. שלא על אמונתו הלוהו. אלא איזהו ערב שהוא חייב. הלוהו ואני נותן לך חייב. שכן על אמונתו הלוהו. אמר רבי ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע. והרוצה שיעסוק בדיני ממונות. ישמש את שמעון בן ננס: