ברטנורא על משנה מגילה

פרק א

משנה א

מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר. פעמים בזה ופעמים בזה כדמפרש ואזיל:

מימות יהושע בן נון קורין בט״ו. דכתיב (אסתר ט׳:י״ט) על כן היהודים הפרזים עושים את יום י״ד, ומדפרזים בי״ד ש״מ דמוקפין בט״ו. ומימות יהושע, נפקא לן ג״ש מפרזי פרזי, כתיב הכא היהודים הפרזים וכתיב התם (דברים ג׳:ה׳) לבד מערי הפרזי, מה להלן מימות יהושע אף כאן מימות יהושע. ותקנו שהכרכים המוקפים חומה מימות יהושע אע״פ שאין להם חומה עכשיו יקראו בט״ו כמו שושן, כדי לחלוק כבוד לא״י שהיתה חרבה בימי מרדכי ואסתר, כדי שיהיו קורין כבני שושן ויחשבו כאילו הם כרכים המוקפים אע״פ שהם עתה חרבין, ויהיה זכרון לא״י בנס זה. ולפי שיהושע התחיל להלחם בעמלק תחלה וכתיב (שמות י״ז:י״ד) כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, לפיכך הזכירו מימות יהושע:

אלא שהכפרים מקדימין. כלומר מאחר שמוקפין קורין בט״ו ושאין מוקפין בי״ד הכל בכלל, והיכי משכחת תו י״א י״ב וי״ג, אלא שהכפרים נתנו להם רשות להקדים קריאתן ליום הכניסה יום ב׳ בשבת שלפני י״ד, או ה׳ בשבת, שהן יום הכניסה שהכפרים מתכנסים בעיירות למשפט, לפי שב״ד יושבים בב׳ וה׳ בתקנת עזרא. א״נ מתכנסין הכפרים לעיירות בב׳ וה׳ לשמוע קריאת התורה, והכפרים אינם בקיאים כל כך לקרות וצריכים שיקראנה להם אחד מבני העיר, ולא הטריחום חכמים לחזור ולבא ביום י״ד, כדי שיהיו פנויים ביום פורים להספיק צרכי סעודת פורים לבני העיירות. ומצאו לדבר זה רמז מן המקרא דכתיב (אסתר ט׳:ל״א) לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם, ואי לא תקון מרדכי ואסתר אלא י״ד וט״ו הכתובים במקרא, לימא קרא בזמנם, מאי זמניהם, ש״מ עוד ב׳ זמנים אחרים חוץ מאותן הכתובים במגילה, וי״ג לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקריאה, שעיקר הנס בו היה, שבו נקהלו להנקם מאויביהם בין בשושן בין בשאר מדינות. על כרחך לא רבי קרא אלא י״א וי״ב. ואין לומר דרבי ט״ז וי״ז שלאחר י״ד וט״ו הכתובים במגילה, דאמר קרא (שם) ולא יעבור:

משנה ב

חל להיות. י״ד. בע״ש. עיירות ומוקפין קורין בו ביום, שאין קריאת מגילה בשבת, גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד׳ אמות ברשות הרבים, ואם יאחרנה עד אחד בשבת הוה ליה י״ו, ואמר קרא ולא יעבור. ואע״פ שבני הכרכים קורין המגילה בי״ד כשחל ט״ו להיות בשבת, מ״מ אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת שהוא יום ט״ו, ומפטירים פקדתי, ושואלין ודורשין בהלכות פורים כל אותה שבת. וסעודת פורים אית דאמרי דעבדי לה ביום י״ד שבו קורין את המגילה, ואית דאמרי דמאחרין אותה לאחר השבת. והכי משמע בירושלמי דסעודת פורים שחל להיות בשבת מאחרין ולא מקדימין. ולכ״ע אין עושים אותה בשבת:

חל להיות. י״ד. באחד בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה. דה״ל י״א. וה״מ שהקילו חכמים לבני הכפרים להקדים ליום הכניסה, בזמן שישראל שרויין על אדמתן ושלוחי בית דין יוצאים להודיע מתי קידשו ב״ד החדש ומתי הפסח נקבע. אבל בזמן הזה שהעם מסתכלין בקריאת המגילה ומונים ממנה שלשים יום לפסח, אם יקדימו הכפרים קריאתן הרי יעשו הפסח לסוף ל׳ יום של קריאה, ונמצאו אוכלין חמץ בימים אחרונים של פסח, לפיכך אין קורין אותה אלא בזמנה:

משנה ג

עשרה בטלנין. של בית הכנסת, שבטלים ממלאכתן ונזונים משל צבור כדי להיות מצויין תמיד בשעת התפילה בבהכ״נ: